ת"א 2303-06-20

תקציר

המחלוקת נסובה סביב פרשנות תקנות בתי המשפט (אגרות), ובפרט תקנה 2(ב), הקובעת כי אם נתבעים מספר סעדים בתובענה אחת, יש לשלם את האגרה בסכום הגבוה ביותר. התובעת טענה כי המונח "סכום גבוה" מתייחס לסכום שכר הטרחה הגבוה ביותר המופיע בתקנות עבור כל סעד, בעוד שהמדינה טענה כי הוא מסמל את האגרה הגבוהה יותר ששולמה בעת הגשת התביעה. השופטת תמר בר-אשר פסקה לטובת פרשנות המדינה, בקובעה כי הביטוי "סכום גבוה" בתקנה 2(ב) מייצג את האגרה הגבוהה יותר ששולמה בתחילת ההליך המשפטי. לפיכך, אם תוגש תביעת נזקי גוף לבית המשפט המחוזי לצד תביעה כספית, האגרה תיקבע לפי סכום האגרה הגבוה יותר ששולם בעת הגשתה. יתר על כן, הבהירה השופטת כי עיקרון זה חל אך ורק כאשר שני הסעדים הנתבעים מצויים בסמכותו של אותו בית משפט. במקרים בהם הסעדים הם בתחומם של בתי משפט שונים, האגרה מבוססת אך ורק על הסעד המצוי בסמכותו של בית המשפט בו מוגשת התביעה. החלטה זו נועדה למנוע מהתובעים לנצל את המסגרת הרגולטורית כדי לשלם שכר טרחה נמוך יותר על ידי תביעת סעדים מרובים. הוא גם מעודד תובעים לשקול בזהירות את בית המשפט המתאים לתביעותיהם, במיוחד במקרים של נזקי גוף, על ידי התחשבות בשכר הטרחה הפוטנציאלי הקשור לכל בית משפט. למרות שקיבלה את פרשנות המדינה, נעתרה השופטת לבקשת התובע לתקן את הסכום הנתבע לפיצויים עונשיים ל-100,000 ₪, שכן הדבר לא השפיע על גובה שכר הטרחה. ההחלטה מדגישה את הצורך בכללים ברורים בנוגע לחישוב שכר הטרחה במקרים של ריבוי סעדים ומציעה למחוקק המשנה לתקן את התקנות כדי למנוע עמימות עתידית.