ע"א 8414/07

תקציר

במקרה זה, הערעור והערעור שכנגד נובעים מתביעת פיצויים שהוגשה לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים בגין תאונה קשה שהותירה נער צעיר במצב צמח. המערערים, לרבות אביו הישראלי של הילד ואמו הפלסטינית השוהה שלא כדין, התווכחו על סוגיות כגון תוחלת חיים וחישובי בסיס שכר לצורך קביעת הפיצויים. בית משפט קמא פתר תחילה את חילוקי הדעות בכך שקבע את תוחלת החיים על אחת עשרה שנים וחשב את ההשתכרות על בסיס שכר ממוצע נמוך מהמקובל בישראל בשל היעדר תושבות רשמית של הנער. הוריו של הנער ערערו וטענו כי יש להחיל את מלוא השכר הממוצע בישראל בהתחשב באזרחותו של האב ובפוטנציאל למעמד תושבות עתידי. יתר על כן, הם ערערו על החלטת בית המשפט קמא בעניין עלויות ניידות וסיעוד. בעוד שני הצדדים התווכחו על נתוני תוחלת חיים סטטיסטיים ואומדני השתכרות פוטנציאליים, בית המשפט העליון הדגיש עקרונות של אי-אפליה ושוויון הזדמנויות בחישוב ההשתכרות הפוטנציאלית, וקבע כי הפיצוי צריך בדרך כלל לשקף את השכר הממוצע בישראל כאשר לקטין יש פוטנציאל לתושבות באמצעות הורה. בנוסף, הרווחים והפיצויים העתידיים על השנים האבודות היו אמורים לשקול השתלבות מלאה במשק הישראלי. פסק הדין פסק לטובת התאמה חלקית של חישובי הפיצויים על בסיס השכר הממוצע בישראל, בכפוף לאישור תושבות אפשרי, והקפאת תשלומי הביטוח הלאומי עד לבירור מעמדו של המערער. ההחלטה הדגישה את השוויון בשומות פיצויים המבוססות על פוטנציאל ולא על מצב נוכחי או דמוגרפי, ובכך נענתה חלקית לערעור וחייבה שינויים בפסק דינו של בית משפט קמא מבלי להטיל הוצאות נוספות על המערערים.