ת"א 47854-11-22

תקציר

פסק הדין דן בהתיישנות על עבירות חניה ובגביית הקנסות הנלווים אליהן. על פי החוק, עבירות חניה נחשבות לחטאים, ותקופת ההתיישנות על העונשים שהוטלו היא שלוש שנים. כדי לעצור את השעון התלת-שנתי הזה, על הרשות הממשלתית לפעול לגביית הקנס בתוך תקופה זו. מכתבי דרישה הנשלחים למפר יכולים להפעיל מחדש את תקופת ההתיישנות, כל עוד הם נשלחים אחת לכמה שנים, ובכך למנוע את התיישנות הקנסות. במקרה זה, הנתבעת, המייצגת עירייה, שלחה לתובעת מכתבי דרישה לחובות חניה משנת 2001 שנצברו עד שנת 2013. התובע טען כי מכתבים אלה לא נמסרו וכי יש לפקוע את תקופת ההתיישנות. עם זאת, בית המשפט קיבל את חזקת המסירה ומצא כי הנתבע אכן נקט בפעולות גבייה מספקות, לרבות שליחת מכתבי התראה רבים וניסיון לעקל את נכסי התובעת, ובכך חידש את תקופת ההתיישנות והותיר את החוב בר אכיפה. זאת ועוד, קבע בית המשפט כי טענות התובע לגופם של הדו"חות הן מחוץ לסמכותו, שכן מדובר בהרשעות פליליות חלוטות. טענות התובע ובקשותיו לראות את הדוחות כמיושנים נדחו, ובית המשפט פסק לטובת הנתבעת. התובע חויב לשלם לנתבע הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין, בסך 10,000 ₪, בתוך 30 יום. פסק הדין ניתן בהעדר שני הצדדים ונשא את זכות הערעור כעניין שבדין.