ת"א 20026-12-20

תקציר

פסק הדין נסוב סביב סכסוך שכירות מוגנת, במסגרתו פונו הדיירים מנכסיהם לצרכי הבעלים, כאשר האחרון ביקש להרוס את הבניין ולבנות מתחם דירות חדש. הסוגיות המרכזיות היו גובה הפיצוי המגיע לשוכרים ומהות הזכות המוגנת, ובפרט השטחים הכלולים בנכס המושכר. השופט סקר בהרחבה את ההיסטוריה של התיק, וציין את אי עמידתם של הבעלים בהחלטות בית המשפט ואת עיכובם בקבלת היתר בנייה. נקבע כי השוכרים שכרו שתי דירות, שאוחדו לדירה אחת, ולא כללו חצרות או מחסנים, אף שנהנו מגישה לשטחים משותפים. השופטת קיבלה את הצעת המומחה לקבוע את מקדם זכות הדיירות המוגנת על 65% משווי הבעלות המלאה, אך הגדילה אותו ל-70% בשל הפינוי הכפוי של השוכרים, מאפייניו המיוחדים של הנכס וגילם. בנוסף, בעקבות פסיקה מבוססת, הוסיפה השופטת שליש מדמי המפתח להוצאות רילוקיישן והוצאות נלוות אחרות, וכתוצאה מכך נפל פיצוי כולל של 1,497,959 ש"ח. השופטת דחתה את טענת הבעלים לנכות את דמי השכירות ששילמו עבור הדיור הזמני של השוכרים, והדגישה כי מדובר בחלק מהסדר פרוצדורלי. כמו כן חויבו הבעלים לשלם 75 אלף שקל פיצויים ועוגמת נפש ואת שליש שכר טרחת התביעה שכנגד, לצד 40 אלף שקל שכר טרחת עורך דין. פינוי השוכרים הותנה בתשלום מלא של סכומים אלה, כאשר הבעלים אחראים לדמי השכירות השוטפים עד אז.