ת"א 17490-06-17

תקציר

התובע, חבר קיבוץ, תבע את הקיבוץ מסיבות שונות הקשורות לדיור, חינוך, תעסוקה ונושאים כספיים. הטענות העיקריות היו כי הקיבוץ שינה שלא כדין את תור הוותק לדיור, ובכך גרם לתובעת לקבל דירה בעלת ערך נמוך מזה המגיע לה. בית המשפט מצא כי טענה זו, יחד עם מספר אחרות הקשורות לדיור, התיישנה עקב תקופת ההתיישנות. התובעת לא הסבירה מדוע לא נקטה בהליכים משפטיים קודם לכן, למרות שהייתה מיוצגת על ידי עורך דין באותה עת. עוד מצא בית המשפט כי תקופת ההתיישנות החלה כאשר לתובע הייתה סמכות לפעול, שהיה בשנת 1997 כאשר שונה התור או לכל המאוחר בשנת 2008 כאשר התברר כי הדירות יוקצו בהתאם לתנאי המגורים הנוכחיים. חלק מהטענות בדבר אי התאמת בית המגורים של התובעת לחיי משפחה ולשיפוץ הדירה התקבלו לתקופה שבין 1994 ל-1996 ונפסקו פיצויים בסך 10,500 ש"ח, ולשנים 2000 עד 2006, כאשר התובעים קיבלו פיצוי נזק לא ממוני בסך 75,000 ₪ כל אחת. בית המשפט פסק לטובת התובעים גם בנושא שביל הגישה ופסק להם 17,500 ₪, ובעניין אי פרסום הישגי ילדי התובעת בעיתון הקיבוץ, מצא את הקיבוץ אשם באפליה והורה על פיצוי של 75,000 ₪ עבור כל ילד. באשר לפיטוריה של התובעת מעבודתה במפעל מקומי, מצא בית הדין כי על הקיבוץ מוטלת חובת סיוע לעובדים והוא לא עשה מאמץ מספק לסייע לתובע. עם זאת, נמצא כי חובת הקיבוץ הייתה לעשות מאמץ ולא להשיג תוצאה ספציפית, וסירובה של התובעת לחתום על מסמך נדרש הגביל את יכולתו של הקיבוץ להתערב. כתוצאה מכך, פסק בית המשפט לתובע פיצוי נזק לא ממוני בסך 75,000 ₪ בגין התנהלות הקיבוץ בעניין זה. בית המשפט פסק גם לטובת התובעת בעניין גביית חובו של בעלה מתקציבה, וקבע כי הקיבוץ יכול לגבות רק סכום מסוים כפי שהוסכם בהסכם קודם. בסך הכל חויב הנתבע לשלם לתובעים 92,500 ₪ כל אחד, בתוספת הוצאות משפט בסך 10,000 ₪ ושכר טרחת עורך דין בסך 25,000 ₪, אשר ישולמו תוך 60 יום. פסק הדין כלל גם סעד הצהרתי בדבר החיובים התקציביים נכון למועד הגשת התביעה. המזכירות נדרשה למסור לצדדים העתק מפסק הדין, ויש לקוות שהצדדים ינהלו משא ומתן ויפתרו את חילוקי הדעות.