ה"פ 1242/06

תקציר

המבקשת, נשואה וחולקת משק בית משותף עם המשיב השני, טוענת לבעלות על מחצית הזכויות בדירה להשקעה המשועבדת לבנק המשיב הראשון. הדירה, הממוקמת ברחוב סלומון 7 בנתניה, נרשמה על שם המשיב השני בלבד והושכרה במהלך השנים. המבקש מבקש לקבל מחצית מהתמורה ממכירת הדירה. בינתיים, הבנק מבקש לממש את המשכנתא כדי להסדיר את חובו של המשיב השני כלפיו. טענת המבקש מבוססת על חזקת השיתוף בין בני זוג. על פי הפסיקה, חזקה זו היא חזקה ראייתית המבוססת על ייחוס כוונת השותפות בנכסים לבני הזוג, בהינתן אורח חיים הרמוני ומאמצים משותפים. המבקשת והמשיב השני נשואים למעלה מ-40 שנה, ומרבית העובדות אינן שנויות במחלוקת. עם זאת, הדירה המדוברת לא נרשמה על שם המבקש ונרכשה לצורכי השקעה, וגם בה מודה המבקש. בפני המבקשת עומדים שני מכשולים עיקריים בהוכחת זכאותה למחצית מתמורת מכירת הדירה. ראשית, עליה להוכיח כי הייתה הבעלים של מחצית מהדירה, למרות שהיא רשומה על שם המשיב השני בלבד. הדבר מחייב להראות כי התקיים משטר שיתוף בינה לבין המשיב השני, המשתרע על הדירה האמורה. לאחר מכן, על המבקשת להוכיח כי זכויותיה במחצית הדירה עדיפות על זכויות הבנק לפי דיני עסקאות סותרות. הדבר כרוך בקביעה כי זכותה בדירה מכוח חזקת השיתוף קודמת לזכות הבנק הנובעת מהמשכנתא, וכי הבנק רשם את המשכנתא בחוסר תום לב. בית המשפט מקבל את טענת המבקשת כי הוכיחה קיומן של עובדות המקימות את חזקת שיתוף הנכסים עם המשיב השני. עם זאת, חזקת השיתוף לגבי הדירה לא קמה. הדירה נרשמה על שם המשיב השני בלבד, והדבר יוצר חזקה כי הוא בעליה היחיד. זאת ועוד, המשיב השני הצהיר בהסכם המשכנתא כי הדירה נמצאת בבעלותו הבלעדית ונקייה מזכויות צד ג'. בית המשפט קובע כי המבקש לא הוכיח די הצורך כי הדירה נרכשה במשאבים משותפים. מעדותו של המבקש עצמו עולה כי הדירה הייתה קשורה לעסקו של המשיב השני ולכן נרשמה על שמו בלבד. בנוסף, הדירה מעולם לא הייתה כתובת המגורים של בני הזוג, וזו הבחנה קריטית במקרים של חזקת השיתוף. לדירות מגורים מעמד מיוחד והן נחשבות בדרך כלל לנכסים משותפים, בעוד שנכסים להשקעה זוכים ליחס שונה. הסוגיה המרכזית היא הקביעה של מי זכות קודמת: הזכות הקניינית של הבנק הנובעת מהמשכנתא או זכותו של המבקש המבוססת על חזקת השיתוף. בית המשפט מגיע למסקנה כי זכותו של הבנק קודמת לזכותו של המבקש, שכן זכותו של הבנק בדירה קודמת לו במועד והבנק פעל בתום לב בעת רישום המשכנתא. זכותו של המבקש לדירה, אם קיימת, קמה ב"מועד קריטי" מאוחר יותר, שלא נקבע. זאת ועוד, אין מדובר בדירת מגורים, והבנק היה רשאי להסתמך על הרישום ועל הצהרת המשיב השני כי הדירה היא רכושו הבלעדי. בית המשפט קובע כי זכויות הבנק בדירה עדיפות על טענות המבקש ודוחה את בקשת המבקש. המבקש חויב לשלם את הוצאות המשפט של הבנק ושכר טרחת עורך דין בסך של 45,000 ₪ (כולל מע"מ).