ע"א 830/86

תקציר

בית המשפט העליון פסק לטובת המערערת, תוך בירור מספר היבטים פרוצדורליים הנוגעים להפרת חוזה וטענות משפטיות. המערערת הגישה לראשונה בשנת 1979 תביעה בגין הפרת חוזים על ידי המשיבים, וביקשה סעד הצהרתי בלבד. בית משפט השלום טיפל בתיק זה, תוך התמקדות אך ורק בהפרות שאירעו לפני הגשת התביעה. המערערת לא ביקשה פיצוי כספי בתובענה ראשונה זו ואף לא ביקשה לשנותו כך שיכלול סעד כזה. מספר שנים לאחר מכן, בשנת 1985, הגישה המערערת תביעה חדשה לפיצוי בגין הפרות עוקבות. המשיבים ניסו לדחות טענה זו על יסוד דיני ההתיישנות ודוקטרינת ה-res judicata. בית המשפט העליון קבע כי תביעה בגין הפרה נמשכת או חדשה לאחר הגשתה מהווה עילת תביעה נפרדת, המאפשרת למערערת לתבוע פיצויים נוספים ללא צורך ברשות לפיצול סעדים. בית המשפט הכיר בכך שניתן לתבוע בנפרד הפרות המתרחשות לאחר הגשת תביעה, שכן הן מציגות עילות תביעה חדשות. פסק הדין בערעור הדגיש כי כל הסעדים האפשריים הקשורים לעילה אחת לפני ההגשה הראשונית חייבים להיכלל בתביעה המקורית, אלא אם כן הותר פיצול. בית המשפט הדגיש כי תביעות נפרדות בגין הפרות חדשות אינן מחייבות את התובע לתקן טענות קודמות. בסיכומו של דבר, התקבל הערעור, נפסקו הוצאות למערער, והתיק הועבר לבית משפט קמא להמשך ההליך. פסק הדין גם פתח דיון בשאלה האם תביעות עתידיות הקשורות לאותה הפרת חוזה צריכות תמיד לדרוש שילוב של סוגים שונים של סעדים, כגון פסק דין הצהרתי ופיצויים, תחת אותה עילת תביעה. עם זאת, עניין זה נותר ללא הכרעה, מה שמאותת על פוטנציאל לבירור משפטי עתידי.