ע"פ 3377/92

תקציר

הכרעת הדין דנה בערעורם של שני נאשמים, רסאן ומחמוד, על הרשעתם ברצח שומר מוסך בשם שאול יצחק. גופתו של שאול יצחק נמצאה בחדר המשמר במוסך סובארו ביפו, כשידיו ורגליו קשורות וסמרטוט בפיו. הנתיחה שלאחר המוות העלתה כי סיבת המוות הייתה חסימה של דרכי הנשימה, מתישהו בין השעות 01:00 ל-16:00 ביום שישי, 3 באוגוסט 1990. מהחקירה עלה כי הנאשמים הכירו היטב את המנוח, שכן הם עבדו באותו אזור תעשייה ונהגו לרכוש ממנו שתייה וסיגריות. טביעת אצבע של אדם זר נמצאה בזירת הפשע, שזוהתה מאוחר יותר כטביעת אצבעו של רסאן. שנה לאחר הרצח פנה מחמוד למשטרה מרצונו החופשי וסיבך צד שלישי, האני ברבך, במעשה. עם זאת, הודעותיו של האני במשטרה קשרו הן את מחמוד והן את ראסאן כשותפים. לדברי האני, מחמוד התוודה בפניו כי הוא ורסאן שדדו את המאבטח ורצחו אותו. עוד טען האני כי רסאן התוודה בפניו כי היה נוכח בעת ביצוע הפשע. גם מחמוד וגם ראסאן נעצרו ועדויותיהם סתרו זו את זו, כשכל אחד מהם ניסה להטיל את האשמה על השני. בסופו של דבר, שניהם חזרו בהם מהצהרותיהם הקודמות והציעו גרסאות חדשות לאירועים. בית המשפט המחוזי דחה את עדויות הנאשמים והסתמך על ההודאות שמסרו להאני, כמו גם על ראיות נוספות, לרבות טביעת האצבע שהותיר רסאן בזירת הפשע. בית המשפט הגיע למסקנה כי שני הנאשמים היו שותפים לשוד ולמותו של המנוח לאחר מכן. הנאשמים ערערו על החלטה זו, וטענו כי הראיות שהוצגו אינן מספיקות כדי להרשיע אותם. עם זאת, בית המשפט העליון אישר את פסק דינו של בית המשפט המחוזי, והסכים כי מכלול הראיות, לרבות טביעת האצבע, ההודאות שנגבו בפני חני ועדויות הנאשמים עצמם, הוכיחו את אשמתם מעבר לספק סביר. העובדה שהתביעה לא הזכירה במפורש את סעיף 10א לפקודת הראיות במסירת הודעותיה של האני לא נחשבה כסיבה מוצדקת לדחייתן, שכן על הסנגורים היה לצפות את האפשרות של הסתמכותם על ראיה זו. זאת ועוד, בית המשפט מצא כי היסוד הנפשי הנדרש לעבירת הרצח מתקיים, שכן על הנאשמים היה לצפות מראש את האפשרות של מות הקורבן עקב חנק כתוצאה ממעשיהם. השופטת דורנר הציעה לדחות את שני הערעורים ונתמכה על ידי השופטים לוין ובך.