ת"א 22257-10-20

תקציר

התובעת, חיילת ששירתה תחת פיקודו של הנתבע מס' 1, הגישה תביעה הן נגד הנתבעת מס' 1 והן נגד הנתבעת מס' 2 (הצבא או המדינה) בגין הטרדה מינית, מעשים מגונים ומעשי סדום שביצעה הנתבעת מס' 1 במהלך שירותה. התובעת טענה כי הצבא הפר את חובותיו הקבועות בחוק למניעת הטרדה מינית למנוע מעשים כאלה, למרות שידע עליהם. המדינה הגישה בקשה לדחיית התביעה נגדה, בטענה לחסינות לפי חוק הנזיקין האזרחיים, לה התנגדה התובעת, תוך שהיא מצטטת החלטות קודמות שדחו את טענת המדינה לחסינות במקרים דומים. בית המשפט בחן את הסוגיה באמצעות שלוש שאלות: (1) מהו הנזק בגינו ניתן לתבוע סעד כספי לפי החוק למניעת הטרדה מינית? (2) האם בכתב התביעה נטען לנזקי גוף או נזק אחר? (3) מהו הסעד הנתבע נגד המדינה? השאלה הראשונה נענתה על ידי בחינת מהות הפגיעה בחוק למניעת הטרדה מינית, המגן על כבוד האדם, חירותו, פרטיותו והזכות לשוויון, ועשוי להיות כרוך או לא להיות כרוך במחלה או בפגיעה. השאלות השנייה והשלישית נענו על ידי עיון בכתב התביעה, שטען הן לנזקי גוף והן לנזקי גוף אחרים, ותבע פיצוי סטטוטורי מהמדינה בגין פגיעה בכבוד, בפרטיות ובאוטונומיה – ולא בגין נזקי גוף. בית המשפט הגיע למסקנה כי התביעה נגד הנתבעת מס' 1 היא בגין הטרדה מינית שגרמה לנזקי גוף, ואילו התביעה נגד המדינה היא בגין עוולת הפרת חובה חקוקה וגרימת נזק אחר. לפיכך, נדחתה טענת החסינות של המדינה לפי חוק הנזיקין האזרחי בגין סוג הנזק האחרון. המדינה חויבה לשלם לתובע 5,000 ₪ הוצאות בקשה.