ע"א 5407/91

תקציר

פסק הדין נסוב סביב מחלוקת על שטר הקדש עליו חתמה המשיבה והעביר את ביתה לשליטת המערערת לאחר מותה. המשיבה ביקשה לבטל את ההקדש בשנת 1981 אך בהמשך שינתה את דעתה. המערערים, בהסתמך על שטר המכר, רשמו הערת אזהרה בדבר זכויותיהם בבית המשיב. לאחר מכן עתר המשיב לבית המשפט המחוזי בבקשה להכריז על ביטול ההקדש ולהסיר את הערת ההתראה, ובית המשפט קיבל אותה. המערערת ערערה על החלטה זו וטענה כי לבית הדין הרבני סמכות שיפוט בלעדית בעניין וכי המשיב אינו יכול לבטל את ההקדש כדין. עם זאת, בית המשפט העליון אישר את פסק דינו של בית המשפט המחוזי, וקבע כי סמכותו של בית הדין הרבני אינה משתרעת על ביטול השטר וכי המשיב ביטל את ההקדש כדין. בית המשפט דחה גם את טענת המערערת כי ייפוי כוח בלתי חוזר מנע מהמשיב לחזור בו, שכן הוא מפר את דיני הצוואות. בנוסף, הכריע בית המשפט בערעור נפרד על מחיקת קטעים מסוימים מכתבי המערערת, והסכים עם החלטת הרשם להסירם, שכן הם לא נתמכו בפרוטוקול של בית משפט קמא. משכך, דחה בית המשפט העליון את שני הערעורים, אישר את פסק דינו של בית המשפט המחוזי ופסק למשיב הוצאות בסך 6,000 ₪.