ע"א 563/90

תקציר

פסק הדין המדובר מתייחס לסכסוך עבודה בו מעורבים חברה בפירוק ועובדיה. לאחר שמונה מפרק זמני, נחתם הסכם עבודה קיבוצי מיוחד בין החברה, ארגון העובדים הכללי בישראל ונציג העובדים. הסכם זה, שאושר על ידי בית המשפט המחוזי, כלל הוראות לפיטורים ופיצויי פיטורים מוגדלים ל-100 עובדים. עם זאת, חלק מהעובדים (המערערים 2 ו-3) טענו כי ההסכם מפלה אותם לרעה בהשוואה לעמיתיהם. לטענתם, החברה לא ניהלה משא ומתן בתום לב וביקשה לבטל את הסעיף הרלוונטי או לבטלו. התיק נסב סביב פרשנותו של סעיף 267 לפקודת החברות [נוסח חדש], העוסק בהסדר חובות בעת פירוק חברה. בית המשפט העליון קבע כי סעיף זה בא להגן על האינטרסים של כלל הנושים ולהבטיח חלוקה שוויונית של דיבידנדים ביניהם. עם זאת, בית המשפט הדגיש כי הוראה זו אינה חלה על חובות שנצברו במהלך הליך הפירוק עצמו. החוב הנדון, בהיותו תוצאה של הפירוק, אינו נופל בגדרו של סעיף 267, וההליך הרגיל של הגשת הוכחת חוב למפרק אינו חל. כמו כן, בית המשפט שקל את ההשלכות של מתן אפשרות לתביעה להידון בפני מוסד בוררות, הפועל באמות מידה שונות מבתי המשפט הרגילים. השופט גולדברג הדגיש את פוטנציאל הפגיעה באינטרסים של כלל הנושים אם התביעה תטופל על ידי מוסד בוררות שאינו עומד בנורמות משפטיות. לפיכך, הערעור על הגשת התביעה נדחה בנימוקים אלה, והמערערים חויבו לשלם למשיב שכר טרחת עורך דין סמלי. לפסק דינו של השופט גולדברג הצטרפו הנשיא מגר והשופט מלץ.