ת"א 60355-05-20

תקציר

פסק הדין דן בתכליותיו של חוק המתווכים, שמטרתו להגן על צרכנים המבקשים שירותי תיווך באמצעות הבטחת בהירות ומניעת ניצול. על פי החוק, מתווך זכאי לדמי תיווך אם הוא מחזיק ברישיון בתוקף, עומד בדרישת הזמנה בכתב לפעילות תיווך ומהווה את הגורם היעיל לעסקת הנדל"ן. עם זאת, התובע לא עמד בתנאים הקבועים בחוק המתווכים. ראשית, התובעת לא הביאה ראיות מספיקות לכך שהיא החזיקה ברישיון תקף בעת פעילות התיווך. שנית, אין מסמך כתוב הממלא אחר דרישות החוק, והתכתובת המוצגת אינה יכולה לשמש תחליף להזמנה הנדרשת בכתב. לבסוף, התובע אינו יכול להיחשב כגורם האפקטיבי שהוביל לעסקת המקרקעין. הנתבע הבהיר כי התובע לא היה המתווך היחיד המעורב, ולמתווכים אחרים היה תפקיד משמעותי יותר בחיבור בין הצדדים ובקידום העסקה. פעולותיה של התובעת הוגבלו למסירת פרטים ראשוניים על הנכסים, לרבות זה שהושכר בסופו של דבר, מבלי להיות החוליה המקשרת בין הצדדים. בנוסף, התביעה לפיצויים בגין אשם כנגד הנתבעת נדחית, שכן התובע לא הוכיח חוסר תום לב מצד הנתבע או התחייבות של אינטרגרין לשלם דמי תיווך. משכך, נדחית התביעה לדמי תיווך מצד הנתבעת, והתובע חויב בתשלום שכר טרחת עורך דינו של הנתבע בסך 67,900 ₪ בתוספת ריבית.