ת"א 8804-01-22

תקציר

התובעים, העוסקים בתיווך עסקאות בין יצרני טקסטיל ללקוחות, טענו כי שלושה נתבעים, בהם שתי חברות ואדם פרטי, גרמו שלא כדין להפרת מספר הסכמים שהיו לתובעים עם היצרנים. התובעים טענו כי הנתבע הבודד השמיץ אותם וביקשו סעדים שונים כנגד כל הנתבעים. עם זאת, בית המשפט לא מצא כל הצדקה לטענות התובעים. ראשית, התובעים לא הצליחו לבסס קשר חוזי עם שתי הנתבעות, שכן מהראיות עולה כי התובעים שימשו בעיקר כסוכנים של היצרנים ולא של הנתבעים. שנית, התובעים לא הוכיחו כי הנתבעים גרמו ליצרנים להפר את ההסכמים שלהם עם התובעים. מהראיות עולה כי ליצרנים הייתה זכות לסיים את ההסכמים באופן חד צדדי או בהסכמה הדדית, ופעולות הנתבעים היו מוצדקות בשל התנהגות בלתי אתית של התובעים כלפי יועץ הנתבעים. שלישית, טענת הרשלנות של התובעים נכשלה משום שלא הוכיחו כל חובת זהירות כלפיהם, ולא הוכיחו התנהגות רשלנית כלשהי מצד הנתבעים. אשר לתביעת לשון הרע, התובעים לא הביאו ראיות מספיקות לביסוס טענותיהם. באשר לנזקים הנטענים של התובעים, הם לא נתמכו בראיות תיעודיות כלשהן והתבססו על הערכות בלבד. בית המשפט דחה גם את טענות התובעים לעשיית עושר ולא במשפט והעמדת חשבונות, שכן התובעים לא הוכיחו קשר מיוחד עם הנתבעים ואף לא זכות לכספים המדוברים. לבסוף, דחה בית המשפט את בקשת התובעים לפצל את סעדיהם, שכן הם לא הוכיחו כל הצדקה לכך. משכך, דחה בית המשפט את טענות התובעים במלואן והורה להם לשלם לנתבעים הוצאות משפט בסך 480,000 ₪ לנתבע הראשון, 380,000 ₪ כל אחד לנתבעים השני והשלישי.