תמ"ש 24044-09-20

תקציר

התובעים והמנוח ביצעו עסקת חליפין בשנת 1994, לפיה יקבלו התובעים את בית המנוח ובתמורה יקבלו המנוחים את דירתם. עם זאת, העסקה מעולם לא נרשמה. התובעים טענו כי חריגים המצדיקים חריגה מחובת הכתב החלה בעניינם. לטענתם, בשל קשרי משפחה טובים הם אינם חשים צורך לרשום את העסקה. הנתבעים טענו כי טענות התובעים משוללות כל יסוד וכי לא הייתה עסקת חליפין כזו. טענות הנתבעים נתמכו בעדויות עדים ובחוסר יכולתם של התובעים להביא כל ראיה בכתב לעסקה. זאת ועוד, התנהלות התובעים לאורך השנים, לרבות איחורם ברישום הזכויות ובביצוע שיפורים בבית, לא תמכה בטענותיהם. בית המשפט הגיע למסקנה כי התובעים לא הצליחו להוכיח את עסקת החליפין וכי המנוחה ויתרה על זכויותיה. בנוסף, המנוחה לא יכלה לבצע עסקת חליפין על הבית מאחר ולא היו לה כל הזכויות בו. גם טענות התובעים בדבר שווי השקעותיהם בבית לא היו מבוססות ולא אמינות. לפיכך, נדחתה תביעת התובעים למתן פסק דין הצהרתי, ותביעת הנתבעים לפירוק השותפות התקבלה. לתובעים ניתנה האפשרות לרכוש את חלקם של הנתבעים בדירה בתוך 30 יום או למכור אותה בשוק החופשי. כמו כן חויבו התובעים לשאת בהוצאות הנתבעים בגין ניהול ההליך.