ת"א 16029-03-20

תקציר

השאלה המרכזית בתיק זה היא האם הנתבעת, שהיא יצרנית, התרשלה ביחס לשריפה שהתרחשה בחדר המפעל של התובעת, שנגרמה לכאורה על ידי גוף תאורה מתוצרת הנתבעת. התובעים טוענים כי נטל ההוכחה מוטל על הנתבעים להוכיח חוסר רשלנות, בעוד הנתבעים טוענים אחרת. בית המשפט בוחן את תחולתם של סעיפים 38, 39 ו-41 לפקודת הנזיקין, אשר הופכים את נטל ההוכחה במקרים של רשלנות בדבר מסוכן, שריפה או מצבים בהם הדבר עצמו מעיד על הרשלנות. בית המשפט מוצא כי הוראות אלה אינן חלות במקרה זה. ראשית, גוף התאורה אינו יכול להיחשב כ"דבר מסוכן", וטענת התובעים לפי סעיף 39 בדבר רשלנות אש נדחית. בנוסף, סעיף 41 אינו ישים שכן לתובעים הייתה ידיעה מסוימת על נסיבות גרימת הנזק, וגוף התאורה היה בשליטתם ולא של הנתבע. משכך, נטל ההוכחה נותר על התובעים להוכיח רשלנות מצד הנתבע. באשר לעוולת הרשלנות, בית המשפט מוצא כי התובעים לא עמדו בנטל ההוכחה המוטל עליהם. הם לא הוכיחו כי הנתבע פעל ברשלנות או כי קיימת חובת זהירות שחב הנתבע כלפי התובעים. יתר על כן, התובעים לא זיהו די הצורך את גוף התאורה המעורב באירוע כמיוצר על ידי הנתבעת. גם אם בית המשפט היה מניח רשלנות, חובת הזהירות הקונקרטית אינה מתקיימת במקרה זה. הנתבעת נקטה אמצעי זהירות סבירים בכך שהוציאה הודעת ריקול לדגמים מסוימים של גופי תאורה, והשריפה התרחשה שנים רבות לאחר התקנת גופי התאורה, כך שלא סביר שהנתבעת יכלה לצפות את הנזק. לפיכך, התביעה נדחית, והתובעים נדרשים לשלם לנתבעים הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין, בסך של 40,000 ₪.