בג"צ 2123/08

תקציר

במקרה הנדון, בית הדין הרבני בישראל החזיק בסמכות לדון בגירושין של בני זוג יהודים, שניהם אזרחי צרפת בעלי זיקה משמעותית לישראל. החוק הישראלי קובע כי לבית הדין הרבני סמכות שיפוט בלעדית על נישואין וגירושין יהודיים אם מתקיימים תנאים מסוימים, כגון תושבות או אזרחות. למרות שבני הזוג לא היו אזרחים ישראלים, ביקוריהם הרבים, הבעלות על רכושם וקשריהם המשפחתיים בישראל נחשבו מספיקים כדי לבסס תושבות לצורכי שיפוט. בית הדין הדגיש גם את חשיבות הטיפול בסוגיית "סרבנות הגט", כאשר הבעל מסרב לתת גט דתי, ובכך מעגן את האישה בנישואין. סוגיות אלה פוגעות בכבודה ובאוטונומיה של האישה. בית הדין הרבני בישראל נתפס כפורום האפקטיבי היחיד שעסק בכך, שכן בתי הדין הרבניים הזרים נעדרים לעתים קרובות סמכויות אכיפה. בית המשפט הדגיש כי כוונתם של בני הזוג להתגורר בישראל חיזקה עוד יותר סמכות זו. בעוד החלטת בית הדין הרבני הגבילה את חופש התנועה של הבעל, בית הדין העדיף את זכותה של האישה לחירות ולכבוד על פני זכותו, וקבע כי פסק הדין צודק. בסופו של דבר, דחה בית המשפט את העתירה שערערה על סמכות זו, ואישר את הצורך בפתרונות משפטיים מקיפים בהקשר של המשפט האישי העברי בישראל.