רע"פ 4398/99

תקציר

במקרה הנדון, הייתה המערערת מעורבת בתאונת דרכים שגרמה לחבלה, שהובילה לשלילת רישיון הנהיגה. סוגיה מכרעת התעוררה כאשר רישיון הרישיון נשלל ממנה מבלי שניתנה לה הזדמנות לטעון את טענותיה, תוך פגיעה בזכות הטיעון שלה, כאמור בסעיף 47(ג) לפקודת התעבורה שתוקן בחוק משנת 1997. בהמשך נמצאה המערערת נוהגת, מה שהוביל להעמדתה לדין ולהרשעתה בנהיגה בזמן פסילה וללא רישיון או ביטוח תקף. ערעורה לבית המשפט לתעבורה ולמחוזי נדחה, ובעקבות זאת הוגש ערעור לבית המשפט העליון. בית המשפט העליון התייחס לשאלה האם הפגיעה בזכות הטיעון של המערער הופכת את צו הפסילה לבטל, או רק לבטל, עד לביטולו על ידי בית המשפט. בית המשפט הגיע למסקנה כי על פי עקרון הבטלות היחסית, הפגם אינו מבטל אוטומטית את ההחלטה אלא מחייב התחשבות במכלול הנסיבות, לרבות אופי התקפתו של המערער על ההחלטה המינהלית (ישירה לעומת עקיפה). בית המשפט הדגיש כי התקפה ישירה על החלטות כאלה עדיפה בדרך כלל, שכן היא מתיישבת עם כוונת המחוקק ומשרתת טוב יותר את שלום הציבור ואת הסדר הציבורי. בחירתה של המערערת לנהוג בתקופת הפסילה המחישה את זלזול בוטה בחוק וחוסר תום לב, והחלישה עוד יותר את טענתה. חוסר תום לב זה היה גורם מרכזי בהחלטת בית המשפט העליון לדחות את הערעור, אישר את פסיקת הערכאה הנמוכה יותר וחיזק את הצורך של יחידים המערערים על החלטות מנהליות לפעול בתום לב ולהשתמש בערוצים המשפטיים המתאימים.