ת"א 140/05

תקציר

הסוגיה המרכזית בפסק דין זה היא האם יש להטיל אחריות אישית על מנהלי חברות בגין אי הבטחת כל הכספים ששולמו על ידי רוכשי הדירות כמתחייב מחוק המכר (דירות) (הבטחת השקעות של רוכשי דירות), תשל"ד-1974. התובעים, רינאוי ומג'דוב, התקשרו עם הנתבעת, בולוס תיירות, בהסכמים לרכישת דירות נופש, אך הבנייה הופסקה בשל קשייה הכלכליים של החברה, וכתוצאה מכך נגרמו לתובעים הפסדים ניכרים. נקודת המחלוקת העיקרית נסובה סביב פרשנותו של חוק הבטחת השקעות, המחייב את המוכרים להבטיח את כספי הקונים. הנתבעים טענו כי החוק מאפשר לקבל עד 15% ממחיר הדירה ללא מתן בטוחות, ואילו התובעים טענו כי יש להבטיח כל סכום מעבר ל-15%. בית המשפט פסק לטובת התובעים, בקובעו כי החוק מחייב את המוכרים לערוב לכל הסכומים ששולמו על ידי קונים העולים על 15% מהמחיר המוסכם. עוד קבע בית המשפט כי על הנתבעים, כבעלי מניות וכדירקטורים, מוטלת החובה לדאוג לכך שכספי הרוכשים יועברו באופן מאובטח וכי אי עשיית כן מצדיקה אחריות אישית. אחריות זו התבססה על עוולת הרשלנות והפרת חובה חקוקה, כמו גם על עקרונות חוזיים, המבטיחים כי קבלנים לא יוכלו להתחמק מחובותיהם מאחורי מסך התאגיד. עם זאת, השופטת דחתה את תביעות התובעים לפיצויים נוספים כנגד הנתבעים, ולא מצאה עילה להרמת מסך ההתאגדות או להטלת אחריות אישית בגין הפרות אחרות לכאורה. הנתבעים חויבו רק בסכומים שאינם מובטחים בנייר הערך המתאים לפי חוק הבטחת השקעות, בצירוף ריבית, שכר טרחת עורך דין וחלק מאגרות בית המשפט של התובעים. בנוסף, הובהר בפסק הדין כי אם התובעים ייתבעו בגין שיקים במזומן שהנפיקו לבולוס תיירות, הנתבעים יהיו אחראים לשפותם. ככלל, פסק הדין הדגיש את חשיבות ההגנה על רוכשי הדירות והבטחת הציות לחוק הבטחת השקעות, תוך הבחנה בין ראשי נזק שונים לבין נתבעים בהערכת החבות האישית.