ת"א 13575/07

תקציר

התובעים, שהם קרובי משפחה של נספי השואה, תבעו את הנתבעים, שהם גם קרובי משפחה של אותם קורבנות, בסכסוך על כספי פיצויים מחשבון בנק שוויצרי. הנתבעים קיבלו את הכספים מבית הדין ליישוב תביעות (CRT), גוף שיפוטי המוסמך לחלק את המענקים לצאצאי הקורבנות. התובעים טענו כי הנתבעים קיבלו את הכספים בחוסר תום לב וברשלנות, שכן הם לא יידעו את התובעים על החשבונות הקיימים ועל בקשות ה-CRT. יתר על כן, הנתבעים הסתירו את קיומם של התובעים מטפסי ה-CRT, מה שהביא להחלטת ה-CRT להעניק את מלוא המענק לנתבעים. הנתבעים טענו כי בית המשפט אינו מוסמך לדון בתביעה, שכן בית המשפט המחוזי בניו יורק כבר פסק בעניין. עוד טענו כי תביעת התובעים לא הוגשה בתוך המועד שנקבע וכי קיים הסכם בעל פה או מכללא לשיתוף הדדי במידע הנוגע לנכסי הנפגעים בין בני המשפחה. בית המשפט פסק לטובת התובעים, וקבע כי התנהלות הנתבעים הייתה בלתי סבירה וכי הם לא פעלו בשקידה במילוי טפסי ה-CRT. הסברם של הנתבעים לאי מסירת פרטי התובעים לא היה משכנע. בית המשפט דחה גם את טענות הנתבעים בדבר כשירותו של בית המשפט וקיומו של הסכם משפחתי, שכן הן לא נתמכו בראיות מספיקות. עם זאת, בית המשפט מצא כי התובעים לא הוכיחו כל נזק הנובע מהתנהלות הנתבעים בנוגע לבקשות CRT, שכן הנזק תוקן עקב אותה התנהגות. עם זאת, הנתבעים חויבו להשיב לתובעים סכום קצוב, כולל שכר טרחת עורך דין, שכן ה-CRT דרש את החזרת הכספים העודפים והנתבעים לא נענו. הסכומים חושבו על בסיס חלקם של התובעים בכספים. בנוסף, בית המשפט קבע כי תביעת התובעים להשבה מהנתבעים תקפה, שכן CRT כבר מימשה את זכותה לדרוש את החזרת הכספים. עוד נקבע בהחלטה כי הנתבעים ייאלצו לשאת בהוצאות ההליך המשפטי.