ע"א 1202/95

תקציר

פסק דינו של בית המשפט העליון התמקד בשתי שאלות מרכזיות הנוגעות לתחולתה של פקודת פשיטת הרגל. ראשית, בית המשפט קבע כי סעיף 134(א) לפקודה, המגביל את שיעור הריבית המותר בהליכי פשיטת רגל, חל עד למתן צו כינוס נכסים. בית המשפט פירש את ההתאמה בין סעיף 134(א) לבין סעיפים רלוונטיים אחרים בפקודה, בהתאם לפסיקות קודמות של בית המשפט המחוזי בעניין זה. פרשנות זו, למרות טיעונים לדעה מנוגדת, הועדפה בשל החוק הקיים, שלא תוקן. שנית, בית המשפט הבהיר את משמעות המונחים "ערבות" ו"חוב מובטח" בסעיף 134(ב)(2) ו-(ב)(3) לפקודה. בית המשפט קבע כי סעיפים אלה אינם חלים על ערבים חיצוניים, שכן הכללתם תיצור מורכבות ותפגע בזכויות הערבים. בית המשפט נימק את החלטתו בכך שעל הנאמן לשמור על שיטה אחידה לייחוס תשלומים, דבר שאינו אפשרי כיום אם סעיפים אלה מוחלים על ערבויות צד ג'. משכך, פרשנותו הפשוטה של סעיף 134(ב) ראויה יותר, ומחריגה מהיקפו ערבויות צד ג'. הערעורים, שביקשו לערער על פרשנויות בתי המשפט המחוזיים, התקבלו באופן חלקי. בית המשפט הורה להחזיר את תביעות החוב לנאמנים לעיון חוזר לאור פסק דין זה. ההחלטה התקבלה ללא הוצאות, והנאמנים הונחו לדבוק בפסק הדין בעת הטיפול בתביעות החוב.