ע"א 149/90

תקציר

בעניינו של המערער, שצבר חובות בסחר באבני חן בארה"ב, דחה תחילה בית המשפט המחוזי בירושלים בקשה לכינוס נכסים ולצו פשיטת רגל, תוך שהוא דוחה החלטה קודמת לעכב את הליכי ההוצאה לפועל. זאת, לאחר שהמערערת חויבה לשלם למשיב מס' 2 סך של 200,000 ₪, אשר היה אמור להיות נפרע בתשלומים חודשיים שנקבעו על ידי ההוצאה לפועל. לאחר שלא הצליח לערער, פנה המערער להליכי פשיטת רגל, עליהם ערער המשיב מס' 2, בטענה כי המערער פעל בחוסר תום לב בכך שמסר הצהרות סותרות בדבר נכסיו וכוונותיו, ובעקיפין ערער על החלטת ההוצאה לפועל לתנאי תשלום נוחים. בית המשפט העליון אישר את הערכאה הנמוכה יותר, והדגיש כי חוסר תום לב של חייב, כגון שימוש בפשיטת רגל כדי להתחמק מתשלומי חובות במקום לנסות להסדיר אותם בכנות, מצדיק דחיית בקשות כאלה. בית המשפט ציין כי הליכי פשיטת רגל המוגשים על ידי נושים נועדו להבטיח חלוקת חובות הוגנת בין הנושים, בעוד אלה המוגשים על ידי חייבים מבקשים להגן על החייב. עם זאת, עליהם להוכיח תום לב. בית המשפט דחה טענות פרוצדורליות של המערערת, כגון הצורך בחקירות נוספות או התנגדויות למעורבות צד שלישי. בסופו של דבר, הסכים בית המשפט העליון עם קביעותיו של בית המשפט המחוזי, לפיהן מעשיו של המערער אינם זכאים להגנות המוקנות בדרך כלל לחייבים בתום לב, ובכך חיזק את ההחלטה לדחות את בקשת פשיטת הרגל.