ע"פ 70230/02

תקציר

המשיב הורשע בשורה של עבירות תנועה לפי תקנה 64(ד) לתקנות וסעיף 62(2), יחד עם סעיף 38(2) לפקודת התעבורה, הקובע עונש מינימום חובה של פסילה מנהיגה לתקופה של שלושה חודשים. לבית המשפט שיקול דעת לקצר תקופה זו על פי נסיבות מיוחדות המפורטות בפסק הדין. בנוסף, על פי סעיפים 36(א) ו-36(ב) לפקודת התעבורה, בית המשפט יכול להטיל עונש מאסר על תנאי בגין עבירות אלה, במיוחד כאשר הוא מוסמך להורות על תקופת פסילה קצרה מהמינימום. השופט הדגיש כי אין הבחנה הגיונית בין פסילה בפועל לבין פסילה על תנאי, תוך הקבלה לאפשרות להטיל עונשי מאסר בפועל או על תנאי. אם נעבור ספציפית למקרה הנוכחי, בית משפט קמא הפעיל את שיקול דעתו כראוי תוך התחשבות בגורמים כגון הודאתו של המשיב באשמה, אופי הפגיעות שנגרמו וההיסטוריה התעבורתית שלהם. בעוד המדינה התנגדה בעיקר על סמך הרקורד התעבורתי העשיר של המשיב, השופט ציין כי מרבית העבירות הללו בוצעו לפני עשרות שנים. השופט הגיע למסקנה כי נוכח הזמן שחלף ובהיעדר הרשעות קודמות בגין גרימת תאונה ברשלנות, יש לקבל את החלטת בית המשפט קמא. לפיכך, הערעור על דחיית התיק נדחה, והעונש שהוטל, אם כי בצד הקל יותר, נחשב קביל בנסיבות העניין. פסק דין זה מחזק את סמכותו של בית המשפט להטיל עונש מאסר על תנאי בגין עבירות תנועה מסוימות, ומקדם גישה שקולה ובעלת ניואנסים לעונשים על עבירות תעבורה.