פ"א 50042-02-21

תקציר

פסק הדין המדובר עוסק בערעור על צו הריסה שני שהוציאה היחידה הארצית לאכיפת חוק התכנון והבנייה. המערער טען כי יש לבטל את הצו, אך בית המשפט לא מצא טעם לעשות כן. למעשה, השופט קבע כי הצו הוצא כדין, וסיפק מספר נימוקים להחלטה זו. ראשית, הצו השני התייחס לעבודות שונות ומתקדמות יותר מהצו הראשון, ולכן העובדה שהצו הראשון לא בוצע אינה פוסלת את הצו השני. שנית, השופט לא מצא כל הצדקה לטענות המערערת כי העבודות בוצעו כדין, כי הדרישות לצו לא מולאו או כי נפלו פגמים בצו. המערערת טענה כי העבודות כפי שעמדו בשנת 2018 הן עובדה מוגמרת, אך השופט קבע אחרת על סמך ראיות מצולמות. השופטת דחתה גם את טענות המערערת בדבר אפליה ביחס לבניין סמוך, פגם בחובת ההיוועצות וסטייה מהמדיניות, וקבעה כי ההבחנה בין שני הבניינים מותרת בהתחשב בנסיבות החריגות, כי לא נפל פגם בהליך ההתייעצות וכי מדיניות האכיפה לא מנעה את הוצאת הצו. לבסוף קבע השופט כי בית משפט קמא לא שגה בכך שלא קיים דיון נוסף בנושא, וכי ההליך מוצדק בהתחשב בנסיבות. לפיכך, הערעור נדחה.