סע"ש 47155-02-20

תקציר

פסק הדין דן בתביעה לזכויות תעסוקתיות שונות בעקבות תקופת עבודתו של התובע אצל הנתבעת וסיומה. המחלוקת נוגעת לתקופת העבודה, למספר ימי העבודה ושעות העבודה, וכפועל יוצא מכך לתשלומים הנגזרים מהם, וכן לנסיבות סיום ההעסקה. השופטת מקבלת את רישומי הנתבעת המצביעים על פער בהעסקתו של התובע במשך שנתיים, הקוטע את רצף ההעסקה. התובע לא הוכיח די הצורך את נסיבות סיום העסקתו, והראיות מצביעות על כך שהוא סיים את העסקתו ביולי 2018 ולאחר מכן עבד עשרה ימים במרץ 2019. על הנתבעת, שלא ניהלה יומן נוכחות, מוטל נטל ההוכחה בגין השעות והימים בהם עבד. השופטת קובעת כי גרסת התובע לגבי ימי עבודתו אינה מהימנה ומקבלת את הדוחות שהגישה הנתבעת לרשות המוסמכת. לפיכך, עבד התובע את מספר הימים עליהם דיווחה הנתבעת. באשר לשעות העבודה, בהיעדר רישום נוכחות או כל תיעוד שעתי אחר, מחליטה השופטת כי הפסקות קצרות ייחשבו כחלק משעות העבודה של התובעת. כך, זכאית התובעת לתשלום עבור יום עבודה בן 8 שעות. התובע זכאי גם להפרשי שכר מינימום יומיים בגין תקופות עבודתו, וכתוצאה מכך ישולם תשלום נוסף בסך 13,862 ₪, ממנו ייגזרו הפרשות לפנסיה ופיצויים בסך 1,700 ₪. עוד זכאית התובעת לדמי חגים וחופשות בסך 15,799 ₪ ולפיצוי בגין אי מסירת הודעה מוקדמת על תנאי העסקה. עם זאת, התביעה להרמת המסך נדחית מאחר שלא הוזכרה בסיכומי התובע, והתובע יישא בהוצאות הנתבעים השני והשלישי. לסיכום, הנתבע מחויב לשלם לתובע את מלוא הסכום של סכומים אלה, בצירוף הוצאות משפט והוצאות משפט, בסך של 26,361 ₪. התובע, מצדו, יישא בהוצאות הנתבעים האחרים, בסך 5,000 ₪. הצדדים הסכימו כי ניתן לקזז את הסכומים, ולשני הצדדים יש זכות לערער על החלטת בית הדין הארצי לעבודה בתוך 30 יום.