ב"ל 14463-05-19

תקציר

בית הדין מצא כי התובע, עובד מועצה, לא הצליח להוכיח כי אירעה תאונת עבודה, כהגדרתה בחוק. כדי להיות מוכר כתאונת עבודה, על העובד להוכיח תחילה כי התרחש בעבודה אירוע אובייקטיבי מיוחד שניתן למקמו בזמן ובמקום, החורג במידה מסוימת משגרת העבודה הרגילה ומצביע על השפעה נפשית אפשרית על עובד סביר. כמו כן, על העובד להוכיח את מידת תנאיו הסובייקטיביים – תגובתו לאירוע ועוצמת התגובה. התובע טען לשלושה אירועים חריגים נפרדים שהתרחשו במשך מספר חודשים. האירוע הראשון נגע להקפאת תקציב המחשוב ולהסרת סמכויותיו כמנהל אגף המחשוב. בית המשפט מצא כי אירוע זה התרחש לפני אוקטובר 2004, בניגוד לטענת התובע כי הוא התרחש בחודש אוקטובר. חוסר יכולתו של התובע למסור מועד מדויק, יחד עם שינויים בגרסתו לאירועים, ערערו את אמינותו. יתר על כן, התובע לא הביא ראיות מספקות לתגובתו הרגשית הסובייקטיבית לאירוע זה. האירוע השני נגע להודעת הממונה כי עובדי יחידת המחשוב יהיו כפופים לעובד אחר. בעוד שאירוע זה יכול להיחשב כמיוחד מבחינה אובייקטיבית, התובע לא הוכיח כי הוא גרם לו ללחץ נפשי או תגובה רגשית מעבר ללחץ המתמשך שהוא חווה. האירוע השלישי התייחס למכתבים שהפיצה המנכ"לית, שהתובע תפס כלשון הרע. בית המשפט הטיל ספק בכך שניתן לראות במכתבים אלה אירוע מיוחד הנבדל מהמתיחות המתמשכת. בנוסף, התובע לא טען ולא הביא ראיות ללחץ נפשי כתוצאה ממכתבים אלה. בסיכומו של דבר, בית המשפט הגיע למסקנה כי התובע לא עמד בנטל ההוכחה המוטל עליו בגין אף אחד מהאירועים הנטענים. לפיכך, התביעה נדחתה, וכל צד היה אחראי להוצאותיו. ההחלטה התקבלה ללא נוכחות הצדדים וניתן לערער עליה בתוך 30 יום בבית הדין הארצי לעבודה.