ע"ע 18424-02-12

תקציר

במקרה של פיטורי עובדת בהריון, התייחס בית הדין למספר סוגיות מרכזיות. ראשית, נבחנה חוקיות הפיטורים, כאשר החברה טענה כי הריונה של העובדת לא הוכח בעת הפיטורין, ואילו העובדת טענה כי פיטוריה נגעו ישירות להריונה וביקשה פיצויים על פי חוקי העבודה הרלוונטיים. בית הדין אישר כי הריונה של העובדת הוכח בראיות רפואיות, למרות התנגדות החברה לנסיבות הראיות ולמקורותיהן. כמו כן, נדחה ערעורה של החברה על החלטות הביניים של בית המשפט, הנוגעות בעיקר לסוגיות הנוגעות להיעדרותו של עד רפואי. נדונה דרישת העובדת להציג אישור רפואי לאחר פיטורים, כאשר בית הדין קבע כי על חברה לבקש היתר פיטורים לפי חוק עבודת נשים עם קבלת הודעה על הריונה של העובדת, על סמך ראיות רפואיות מספיקות שסופקו למעסיק בעת הפיטורים. למרות שבית הדין הסכים עם החברה כי אין די בהצהרות של עובדת על הריון בלבד כדי להפעיל את החובה החוקית לקבל היתר פיטורים, הם מצאו ראיות רפואיות משמעותיות שסופקו לפני הפיטורים, המחייבות את החברה לעמוד בדרישות. בחזית הפיצויים, בגין פיטורים שלא כדין, נפסקו לעובד 10,000 ש"ח בגין נזקים לא ממוניים ופיצוי נוסף בגין השלכות ההעסקה של הפיטורים כויל מחדש על ידי בית הדין, הפחתת פיצוי הפרת שמיעה ל-10,000 שקל, התאמת פדיון חופשה ל-3,810.8 ש"ח וקביעת אי הפרשה לתגמול לקופת גמל ל-2,653.9 ש"ח. ערעורו של העובד, שערער על סכומי הפיצויים וטען לפיצויים נוספים, נדחה. בסופו של דבר, כל צד נשא בהוצאותיו שלו, תוך קבלה חלקית של ערעור החברה ודחייה מלאה של ערעור העובדת, דבר המשקף התחשבות דקדקנית במורכבות המשפטית והעובדתית סביב הגנה תעסוקתית על עובדות בהריון.