ע"פ 185/88

תקציר

המערער, משה יהלום, הורשע בבית המשפט המחוזי בארבעה סעיפים של אונס ומעשה מגונה בארבע מתלוננות שאינן קשורות זו לזו. יהלום ערער על ההרשעה וטען כי עדויות המתלוננות אינן אמינות וכי התנהגותן מהווה "אזור דמדומים" פלילי, מעורפל ופתוח לפרשנויות מרובות. המדינה ערערה גם על גזר הדין, שהיה קל יחסית, וטענה להחמרת העונש. בית המשפט העליון קבע כי לא יתערב בקביעותיו העובדתיות של בית המשפט המחוזי, ובפרט בהערכתו את מהימנותם של עדים, שכן לא היה לו רושם ישיר מהעדים. עוד נקבע כי התנהגותם של המתלוננים, אף שלעתים אינה חכמה, אינה מעידה על הסכמה, והעיכובים בהגשת התלונות הוסברו באופן מתקבל על הדעת. העדויות הכבושות נמצאו אמינות, וההסברים לעיכובים היו סבירים, במיוחד בהתחשב באופיין של עבירות המין. בית המשפט הוסיף וקבע כי הימנעותה של התביעה מזימון עדים מסוימים אינה גורעת מאמינות העדויות הכבושות. באשר לערעור המדינה, הסכים בית המשפט כי העונש היה מקל יתר על המידה, אך מאחר שהמערער כבר ריצה שני שלישים מעונשו ושוחרר, החמרת העונש תחייב חומרה מיוחדת, שאינה מוצדקת במקרה זה. לפיכך, הן הערעור והן הערעור שכנגד נדחו.