ת"א 341/02

תקציר

המחלוקת היא על הבעלות על חלקת אדמה, אותה טוענים התובעים כי רכשו מהנתבע מס' 4, אשר בתורו רכש את הקרקע מהנתבע מס' 1, המנוח מוחמד עלי חוסיין ג'ארה. הנתבעים, שהם יורשיו של המנוח, מתנגדים למכירה בטענה שהמנוח לא חתם על ההסכם. נקודת המחלוקת העיקרית היא אמיתות חתימת המנוח על הסכם המכר מאוקטובר 1969. התובעים טוענים כי החתימה אמיתית ולכן יש להכריז עליהם כבעלים החוקיים של החלקה. בבית המשפט הוצגו מספר ראיות. הסכם המכר המקורי, שנראה כמסמך אותנטי ממועד המכירה לכאורה, כלל בולי הכנסה וטביעת אצבע השייכת למנוח. ההסכם נוסח על ידי עד ראייה מוחמד ג'ארה, שאישר בעדותו כי המכירה התקיימה. שני עדים נוספים חתמו גם הם לכאורה על ההסכם. עם זאת, שני העדים הכחישו את חתימותיהם, ויורשי המנוח הציגו חוות דעת של גרפולוג לפיה החתימות אינן שלהם. התובעים, לעומת זאת, הציגו חוות דעת גרפולוגית משלהם התומכת באמיתות החתימות. בית המשפט לא מצא אף גרפולוג משכנע. בנוסף, הוצג ייפוי כוח בלתי חוזר, לכאורה מסמך ישן. הוא נחתם על ידי המנוח עם טביעת אצבע ועדים על ידי אחרים. מסמך זה, אם כי לא נוטריוני במובן הרגיל, היה עד על ידי נוטריון ושימש ראיה נוספת למכירה. הנתבע והתובעים אף הציגו ראיות להחזקתם ולשימושם המתמשך בחלקה במשך עשרות שנים, ללא כל מחאה מצד יורשי המנוח. יורשי המנוח, לעומת זאת, הציגו עדויות חלשות ולא משכנעות, והסתמכו אך ורק על הטענה כי הסכם המכר זויף. בית המשפט מצא כי התובעים עמדו בנטל ההוכחה המוטל עליהם וקבע כי המנוח אכן מכר את החלקה לנתבעת מס' 4. לפיכך פסק בית המשפט לטובת התובעים, הכריז עליהם כבעלים החוקיים של החלקה והורה לנתבעים שכנגד, יורשי המנוח, לשלם לתובעים הוצאות משפט בסך 3,000 ₪ ושכר טרחת עורך דין בסך 15,000 ₪.