עע"מ 2894/14

תקציר

פסק הדין המדובר הוא של הרכב של שלושה שופטים בבית המשפט העליון, הדוחה ערעור על פרשנותם של שני חוקים סותרים לכאורה. הראשון הוא חוק חופש המידע, המבטיח גישה למידע מסוים המוחזק בידי רשויות ציבוריות, והשני הוא תקנות אגרות תפעול ושירותים, המחייבות תשלום אגרה עבור גישה למידע ספציפי. לדברי בית המשפט, סעיף 20 לחוק חופש המידע, הקובע כי החוק אינו גובר על חוקים תקפים המסדירים גילוי מידע, חל על כל חקיקה, ללא קשר למועד חקיקתו. משמעות הדבר היא כי במקרים של סכסוך, חקיקה ספציפית מקבלת עדיפות על פני חוק חופש המידע הכללי. במקרה הנדון, שני הדינים מסדירים את הגישה למידע המבוקש על ידי המערער. בעוד חוק חופש המידע מאפשר גישה חופשית למידע מסוים, תקנות אגרות תפעול ושירותים דורשות תשלום אגרה. בית המשפט מוצא כי דרכים אלה אינן מקבילות, כטענת המערערת, אלא מתנגשות זו בזו. לכן, החקיקה הספציפית, המחייבת אגרה, קודמת לחוק חופש המידע. יתר על כן, בית המשפט מדגיש כי תכליתו של חוק חופש המידע אינה לספק מידע שרשויות ציבוריות כבר מוסרות ללא תמורה, והוא גם לא נועד לפטור מבקשים מתשלום אגרות הכרוכות באחזור וניהול רשומות ישנות. בית המשפט מגיע למסקנה כי יש לדחות את הערעור, ועל המערערת ללכת בדרך שהותוותה בתקנות אגרות תפעול ושירותים, תוך תשלום האגרה הנדרשת לצורך גישה למידע הרצוי. השופט ח' מלצר מציע כי על המערער לשאת גם בהוצאות הערעור, בסך 7,500 ₪. השופטים א' חיות ונ' הנדל מסכימים עם פסק דין זה.