ע"א 2561/09

תקציר

הערעור מערער על פסק דינו של בית המשפט המחוזי שדחה את תביעת המערערים לסעד הצהרתי לפיו הם הבעלים של חלקת קרקע בירושלים. לחילופין, הם תבעו פיצוי על שווי השוק של הקרקע, שהוכרזה כנכס נפקד והוענק לרשות הפיתוח. השאלה היא האם הקרקע הייתה נכס נפקד כהגדרתו בחוק, התלוי במיקומו בתקופה מסוימת. המערערים טענו כי הקרקע נמצאת בשטח הפקר בין ישראל לירדן ולכן לא ניתן לסווגה כנכס נפקדים. בית המשפט המחוזי דחה את התביעה, בקובעו כי המערערים לא הצליחו להוכיח את מיקומה של הקרקע, וכי גם אם מדובר בשטח הפקר, אין בכך כדי לשלול את תחולת הדין הישראלי עליה. עוד קבע בית המשפט כי הצליחו המשיבים להוכיח את שליטתה האפקטיבית של ישראל בקרקע. המערערים ערערו לבית המשפט העליון בטענה כי בית המשפט המחוזי התעלם מראיות ושגה בקביעתו. הם גם ערערו על השימוש בתעודת שר החוץ המציינת כי הקרקע נמצאת בשטח ישראל, בטענה כי היא סותרת ואין לראות בה ראיה חותכת. המשיבים טענו כי התעודה חלוטה וכי המערערים לא הוכיחו את טענתם. שופטי בית המשפט העליון הסכימו כי יש לדחות את הערעור, ולא מצאו עילה להתערב בקביעותיו העובדתיות של בית המשפט המחוזי. בנוסף, השימוש בתעודת שר החוץ היה מוצדק, אם כי טיבה החד-משמעי הוטל בספק. מכיוון שלא ניתן היה להוכיח את מיקום הקרקע, לא היה צורך להחליט על תפקיד התעודה. לבסוף, קבע בית המשפט כי המקרקעין מצויים בשטח ישראל ודחה את התביעה, תוך שהוא מורה למערערים לשלם למשיבים שכר טרחת עורך דין. השופט גרוניס הסכים, אך הציע לבחון מחדש את הנפקת תעודת שר החוץ במקרים עתידיים.