ת"א 40346-05-10

תקציר

המחלוקת היא על בעלות על דירה הממוקמת בנווה צדק, תל אביב-יפו, בין תובע שעתר לסילוק הנתבע מהדירה, לבין הנתבע שטען לדיירות מוגנת. הנתבע עזב את ישראל בשנת 2001 ועבר לארה"ב, כאשר רק ביקר בה מדי פעם תוך שהוא משכיר את הדירה לשוכרים אחרים. התובע טען כי היעדרותו הממושכת של הנתבע מהווה נטישת הדירה ולכן הוא ויתר על זכותו לדיירות מוגנת, ואילו הנתבע טען כי כוונתו הייתה תמיד לחזור לדירה. בית המשפט פסק לטובת התובעת וקבע כי זכותה של הנתבעת לדיירות מוגנת פקעה עקב נטישה. השופטת קיבלה את טענת התובע כי היעדרותו הפיזית של הנתבע מהדירה, יחד עם חוסר מעורבותו בניהולה, מהווים נטישה עובדתית של הנכס. יתר על כן, השופט קבע כי התנהלותו של הנאשם לא הראתה כוונה אמיתית לחזור, במיוחד בהתחשב בכך שהשתקע בארצות הברית, וכוונתו לחזור הוצהרה רק שנים רבות לאחר עזיבתו ולא הייתה מגובה בפעולות קונקרטיות כלשהן. השופטת הדגישה כי תכליתה של הדיירות המוגנת היא להעניק לאנשים קורת גג, ובמקרה זה היעדרו וחוסר הצורך של הנתבע גברו על תכלית הדיירות המוגנת. משכך, קבע בית המשפט כי לנתבע אין עוד כל זכות בדירה ועליו לפנות אותה, יחד עם כל מי שמתגורר בה מטעמו. בנוסף, חויב הנתבע לשלם לתובע 32,000 ₪ שכר טרחת עורך דין בתוך 30 יום מיום מתן פסק הדין.