ע"א 62261-01-17

תקציר

פסק הדין דן באיזון בין הזכות לשם טוב לבין חופש הביטוי ובפסיקותיו החוזרות ונשנות של בית המשפט כי שתיהן נגזרות מההגנה על כבוד האדם. מאחר שהפרסום המדובר היה בגדר לשון הרע, ההתמקדות הייתה בשאלה האם קיימת לנאשם הגנה תקפה על פי החוק. השופט קבע כי הנאשם הוכיח את אמיתות הפרסום וכי קיים בו עניין ציבורי, שהן הדרישות להגנת האמת. העובדה השלילית הראשונה שנקבעה בפרסום – כי היו ממצאים בדבר התנהלותו הבלתי חוקית של המערער – הוכחה כנכונה, שכן היועץ המשפטי של המשיב אכן קיבל מסמכים המעידים על התנהגות חשודה של המערער. האמירה השלילית השנייה, בדבר כוונת המשיב לתבוע את המערער, הוכחה אף היא כנכונה ויש להבינה כעמדת המשיב על סמך הנתונים הקיימים, ולא כעובדה מוחלטת. עוד נמצא כי הפרסום נעשה בתום לב, שכן על המשיבה מוטלת חובה מוסרית וחברתית להציג את עמדתה לציבור ביחס לחשדות לשימוש לרעה של המערערת בכספי ציבור. לפיכך הגיע השופט למסקנה כי יש לדחות את התביעה, והערעור על פסק דינו של בית משפט קמא נדחה פה אחד. בנוסף, חויב המערער לשלם למשיב הוצאות בסך 20,000 ₪, והוחזר לו פיקדון כדין.