ת"א 26922-12-17

תקציר

בית המשפט מצא כי נבלסי, הנתבע, החזיק בנכס מסחרי בין השנים 1991 ל-2012 ולא שילם ארנונה בתקופה זו. טענתו של נבלסי כי הנכס לא היה בבעלותו בתקופה זו לא התקבלה, שכן היא לא עמדה בחקירה נגדית. עוד קבע בית המשפט כי נבלסי פעל בחוסר תום לב, העלה טענות שווא ולא פעל בהתאם להתחייבויותיו החוזיות, דבר המלמד על חוסר אמינות. זאת ועוד, קבע בית המשפט כי אין לו סמכות לדון בטענותיו של נבלסי בנוגע לשטח הנכס, שכן אלה היו צריכות להיות מטופלות במסלול מנהלי. גם טענותיו הנוספות של נבלסי, בהן חיוב רטרואקטיבי ופסקי דין מקבילים, נדחו בשל שינויים בהגנתו והיעדר ראיות. עם זאת, בית המשפט קיבל חלקית את טענת השיהוי של נבלסי, ומצא כי העירייה התרשלה באיתורו כנישום הנכון. כתוצאה מכך, הפחית בית המשפט את הריבית הגבוהה על חובו של נבלסי לריבית היוון סטנדרטית של 3% לשנה לתקופה מסוימת. שיעור זה יחול מתחילת החזקתו של נבלסי בנכס ועד החודש שבו הצהיר כי יסדיר את תשלומי הארנונה. כמו כן נשללה מהעירייה היכולת לקנוס את נבלסי בגין איחור בתשלום ולגבות ממנו את הריבית הגבוהה יותר הקבועה בחוק הרשויות המקומיות. ככלל, התביעה התקבלה באופן חלקי, ונבלסי חויב לשלם לעירייה את הסכום הנקוב בתביעה, בתוספת שיעורי ריבית מתוקנים, בצירוף הפרשי ריבית והצמדה.