רע"פ 228/05

תקציר

המבקש ביקש רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי שאישר את החלטת בית משפט השלום בנוגע לעונשו בגין עבירות שונות, לרבות פריצה וגניבה. בית משפט השלום חידש את תקופת המבחן בת 12 החודשים שהוטלה במקור והוסיף פיצויים למתלוננים. לאחר שהמבקש לא עמד בתנאי המבחן וביצע עבירות חדשות, ביקשה המדינה להחרים את צו המבחן ולגזור עליו עונש מחדש. השאלה המשפטית העיקרית הייתה האם הארכת מאסר על תנאי ופיצויים מהווים עונש, שימנע ענישה נוספת לפי סעיף 20 לפקודת המבחן. בתי משפט השלום ובתי המשפט המחוזיים הגיעו למסקנה כי אמצעים אלה אינם עונשיים; הם התייחסו לפסיקה הקיימת שהבדילה בין הארכות ופיצויים לבין עונשים. בית המשפט המחוזי הזכיר גם תיקון משנת 2004 המאפשר עונשים נוספים למרות עונשים קודמים. המבקש טען כי לשני הצעדים יש היבטים עונשיים, ולכן הפרשנויות צריכות להעדיף את הפחתת האחריות הפלילית. עם זאת, בית המשפט העליון, בהתייחסו לפסיקות קודמות, הגיע למסקנה כי שני המרכיבים אינם עונשים אלא אזרחיים באופיים או מניעתיים לגבי עבירות מקוריות, ולכן אינם מונעים עונשים חדשים. בית המשפט הדגיש את כוונת המחוקק לשקם עבריינים מבלי למנוע ענישה על עבירות. בסופו של דבר, בית המשפט דחה את הערעור, תוך שהוא מציין את עברו הפלילי העשיר של המבקש ומיישר קו עם השקפתן של ערכאות נמוכות יותר כי המשך העונש ראוי ולא מנוגד לצדק.