תא"מ 57815-06-20

תקציר

הנתבעים הסכימו למכור את הנכס תמורת 2.465 מיליון שקל, אך מחיר המכירה הסופי עמד על 2.51 מיליון שקל. התובע, מתווך שתיווך במכירה, תבע את הנתבעים בדמי תיווך. המחלוקת העיקרית הייתה האם הצדדים הסכימו על תשלום דמי תיווך ואם כן, באיזה סכום. בית המשפט מצא כי הנתבעים לא חלקו על יעילותה של התובעת בביצוע המכירה, אלא חלקו על החובה לשלם דמי תיווך כלשהם, וטענו כי הוסכם כי עמלות אלה ישולמו רק אם מחיר המכירה יעלה על 2.6 מיליון ₪. בית המשפט בחן את הפגישות בין נציגי התובעת לבין הנתבעים טרם חתימת ההסכם ומצא את גרסת הנתבעים לאירועים אמינה יותר. לטענת הנתבעים, דמי התיווך להם זכאית התובעת היו ההפרש שבין מחיר המכירה בפועל לבין 2.6 מיליון ₪. עוד קבע בית המשפט כי טענת התובעת כי הצדדים הסכימו לנהל משא ומתן על דמי תיווך אם הנכס יימכר בפחות מ-2.65 מיליון שקל לא הוכחה. כמו כן, בית המשפט קבע כי התובעת לא מסרה לנתבעים את כל המידע בנוגע להצעות הרוכש, שהיו תמורת 2.5 מיליון שקל ולאחר מכן 2.51 מיליון שקל, והציגה מצג שווא לגבי הצעתו הראשונית של הרוכש כעמדה על 2.465 מיליון שקל. בית המשפט הגיע למסקנה כי התובעת אינה זכאית לדמי התיווך שנקבעו בהסכם. עם זאת, מאחר שהתובעת הייתה הצד היעיל בעסקה וכדי להגיע לתוצאה צודקת, העניק לה בית המשפט סעד שלא התבקשה והורה לנתבעים לשלם 12,000 ₪ דמי תיווך, ביחד ולחוד. סכום זה נקבע לאחר התחשבות בעבודתו של התובע ובעוולות בתיק. עוד נקבע בהחלטה כי כל צד יישא בהוצאותיו, והנתבעים חויבו לשלם את הסכום עד ליום 20.10.2023, כולל הפרשי הצמדה וריבית.