רע"א 3759/22

תקציר

פסק הדין נסוב סביב בקשה לדחייה, שנדחתה לאחר בחינה מדוקדקת של בית המשפט. צו העיקול המדובר התבסס על תקנות ישנות, והטענות, כמו גם החלטות בית המשפט, עוגנו בכללים מיושנים אלה. בית המשפט דן בתקנות 381-382 לתקנות הישנות, שעברו לתקנות 107-106 לפי תקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ח-2018. תקנות אלה קובעות כי עיקול זמני עומד בתוקפו עד למתן פסק דין, ולאחר מתן פסק דין ההוצאה לפועל בסמכות לשכת ההוצאה לפועל. בית המשפט התייחס לפרשת חלאילה, והדגיש כי מרגע שבית משפט מוציא פסק דין, הוא בדרך כלל מיצה את תפקידו, והאחריות על ההוצאה לפועל עוברת ללשכת ההוצאה לפועל. עם זאת, בית המשפט המחוזי סבר כי נתונה לו סמכות לדון בטענות בדבר תוקפו של העיקול כאשר הבקשה להפקעה הוגשה לפני מתן פסק הדין, ועל כך הוסכם בפסק הדין. בית המשפט שמר על סמכותו משום שההתדיינות לא הסתיימה במלואה; השלכות כספיות נוספות חייבו פתרון לפני השלמת פסק הדין, מה שעיכב את ביצועו המיידי. פסק הדין הכיר בפער פרוצדורלי בין תקנות ישנות לחדשות, וציין כי החדשות מאפשרות מעורבות של בית המשפט בביצוע עיקולים זמניים גם לאחר פסק הדין. המבקש לא הוכיח כי הסעד הזמני יפקע אך ורק בשל אי מסירת מסמכים ספציפיים, כפי שנטען כנגד תקנה 370(3) לתקנות הישנות. בית המשפט סבר כי יש צורך שהמשיבים יקבלו את כל המסמכים הנדרשים כדי להבין כראוי את בסיס הצו, בהתאם לממצאים פרוצדורליים שונים של בית המשפט. טענותיה של פריניר להמשך אכיפת העיקול נדחו, שכן ערכאת הערעור נמנעת ככלל מלהתערב בהחלטות בית המשפט הפרוצדורלי בעניין סעדים זמניים, למעט נסיבות חריגות. מורכבותו ומשכו של התיק השפיעו עוד יותר על ההחלטה. לפריניר נמסר כי היא יכולה לבקש עיקולים נוספים באמצעות לשכת ההוצאה לפועל לאחר פסק הדין. בקשת רשות הערעור נדחתה בסופו של דבר, ללא צו הוצאות.