סע"ש 53903-02-19

תקציר

התובע, שעבד כמתדלק עבור הנתבעת בין השנים 2012-2018, תבע את האחרונה בגין הטבות תעסוקה שונות. לטענתו, מערכת היחסים בינו לבין הנתבעת נשלטת על ידי צו ההרחבה בענף תחנות הדלק. לדבריו, הוא הועסק בתנאים שלא כדין, ללא הסכם העסקה, ופוטר שלא כדין. זאת ועוד, תלושי השכר שקיבל היו פיקטיביים, התבססו על רישומים כוזבים ולא שיקפו את שעות עבודתו בפועל. הנתבעת הכחישה את מרבית הטענות וטענה כי התובע פוטר כדין בשל התנהגותו הפסולה ופגיעה במכירות החברה. בית הדין קבע כי צו ההרחבה חל על יחסי העבודה. עוד נמצא כי הנתבעת לא מסרה דוחות נוכחות ותלושי שכר כדין, ולפיכך, על פי החוק, נטל ההוכחה נפל על הנתבעת להוכיח כי העובדת לא הייתה זמינה לעבודה בשעות שבמחלוקת. עם זאת, בית המשפט דחה את מרבית טענות התובע מחוסר ראיות. לגופו של עניין, בית הדין מצא כי שכרו הקובע של התובע היה שכר המינימום, ותביעותיו לפיצוי בגין אי מתן הודעה מוקדמת, תלושי שכר פיקטיביים, פיטורים שלא כדין ושעות נוספות לא נתמכת. התובע לא הציג כל ראיה מעבר לתצהירו, ואילו הנתבע הציג תלושי שכר ודוחות נוכחות המעידים על שעות העבודה והתשלומים ששולמו לתובע. באשר לתביעת התובע לפיצויי פיטורים, דחה בית הדין שוב את התביעה משום ששכרו הקובע של התובע נמצא על 5300 ₪ ולא 7000 ₪ כפי שטען. בית המשפט דחה גם את התביעות לדמי הבראה, תשלומי משפחה נוספים והודעה מוקדמת, שכן התובע לא הוכיח את זכאותו להם. עם זאת, בית המשפט קיבל חלקית את טענות התובעת לימי חופשה, ותק נוסף ודמי חגים. הנתבע חויב לשלם לתובע 1638 ₪ עבור ימי חופשה שלא נוצלו, 819 ₪ עבור ותק נוסף ו-4250 ₪ עבור דמי חגים, כל זאת בהפרשי הצמדה וריבית ממועד הגשת התביעה. בנוסף, חויב התובע בתשלום הוצאות הנתבעת, שנקבע על סך 3500 ₪, בשל ההפרש המשמעותי בין סכום התביעה לבין הפסיקה בפועל.