עמ"נ 37942-03-15

תקציר

הוועדה המקומית לתכנון ובנייה ירושלים קיבלה ערר על ארבע החלטות של ועדת הערר המחוזית לפיצויים והיטלי השבחה בירושלים הנוגעות לפרשנות סעיף 1(א)(2) לתוספת השלישית לחוק התכנון והבנייה. הסעיף מגדיר את החלופה השנייה של "מימוש זכויות" לצורך חיוב בתשלום היטל השבחה, שבמרכזה תחילת השימוש בפועל כפי שהותר לראשונה לאחר אישור התכנית. ועדת התכנון המקומית טענה כי החלופה השנייה חלה כל אימת שנעשה שימוש בנכס לאחר אישור תכנית השבחה, בין אם השימוש טעון היתר בנייה ובין אם לאו. ועדת הערר קבעה כי אין לראות בהמשך המגורים בבנייה בלתי חוקית לאחר אישור תכנית המאפשרת להכשיר את הבנייה כמועד מימוש בדרך של תחילת שימוש בפועל, וביטלה את היטל ההשבחה. רוב המשיבים אימצו את החלטת ועדת הערר אך טענו כי היא שגתה בפרשנותה. היועץ המשפטי לממשלה הופיע בהליך וטען כי החלופה השנייה חלה על שני מצבים: האחד הוא כאשר אושרה תכנית המאפשרת להכשיר עבירות בנייה קודמות, גם אם לא הוצא היתר בניה, ומועד הביצוע הוא מועד תחילת השימוש בפועל כפי שהותר באישור תכנית ההשבחה. המצב השני הוא כאשר בוצעה בנייה והשימוש נעשה בהתאם להוראות תכנית, גם אם לא ניתן היתר עבורה, ואז מועד מימוש הזכויות הקובע היטל השבחה הוא תחילת השימוש בפועל בקרקע. בית המשפט קבע כי החלופה השנייה חלה רק על מקרה בו השימוש מותר על פי התכנית ואינו מחייב הוצאת היתר בניה. במקרה בו השימוש מחייב הוצאת היתר, מימוש הזכויות יחול רק עם קבלת ההיתר, כאמור בחלופה הראשונה להגדרת "מימוש זכויות". בכך קיבל בית המשפט את תוצאות החלטות ועדת הערר אך מטעמים שונים. בית המשפט הדגיש כי שינוי הגישה הפרשנית ארוכת השנים, במידת הצורך, צריך להיעשות בדרך של חקיקה ולא בדרך של פרשנות.