רבני 1364334/01

תקציר

פסק דין זה דן בסמכותו של בית המשפט ובתוקפן של שתי צוואות שהותירה אחריה המנוחה בשם לולובה שירום. הצוואה הראשונה, שנחתמה בפני עדים, נועדה להקים הקדש על כל הרכוש שבבעלות המנוח. היא חייבה את הנתבעת, עמותה בשם "דברי קהלת", להשתמש בנכס לבניית ישיבה. הצוואה השנייה, שאושרה על ידי בית המשפט ונרשמה אצל רשם הירושה, הפחיתה את ההקדש לחלק מהרכוש בלבד, ונתנה את השאר לתובע, ראובן שירום. בפסק הדין נקבע כי אם קהילת קהלת לא תבנה ישיבה בתוך שנתיים מיום מותו של שירום, יועבר הנכס לשירום. בית המשפט קובע תחילה כי בסמכותו לפרש את הוראות הצוואה, כפי שביקש התובע, וכי הצוואה הראשונה בוטלה הן מבחינה משפטית והן מבחינה דתית על ידי הצוואה השנייה. הצוואה השנייה נקבעה כתקפה. לאחר מכן דן בית המשפט בטענות הצדדים. היא דוחה את טענות הנתבעים כי ידיהם היו כבולות וכי התנאי בצוואה כבר התקיים. חוסר המעש של התובע וחוסר שיתוף הפעולה נתפסים כפגיעה ביכולתו של הנתבע לקיים את תנאי הצוואה. בית הדין הדתי מנתח בהרחבה את המושג ההלכתי של אונס והאם הוא חל במקרה זה. מסקנה היא כי התנאי בצוואה לא התקיים בשל נסיבות שאינן בשליטתו של הנתבע וכי חוסר מעש עקב אונס אינו נחשב למעשה. לפיכך, המתנה לנתבע בטלה, והנכס צריך לעבור לחזקת התובע. עם זאת, בית המשפט מתחשב גם בפן ההלכתי של המתנה עצמה ומוצא אותה בעייתית. המתנה לנתבע מוגבלת בכך שאינה ניתנת למכירה או להעברה, דבר שאינו עולה בקנה אחד עם הדין הדתי. בית המשפט מבחין בין חברה בע"מ לבין עמותה, ומסביר כי בעוד שלראשון יש אלמנט מסוים של בעלות, האחרון הוא גוף ללא כוונת רווח שאין לו זכויות בעלות על חבריו. לכן, קשה להעניק קניין לעמותה מבחינה הלכתית. התנהלותם של התובע והנתבע מעוררת תמיהה, המביאה את בית המשפט למסקנה כי יש צורך בפיקוח על ביצוע הצוואה. לאחר בחינת כוונותיו של המנוח, קובע בית המשפט כי חלק הנכס המיועד לתלמוד תורה וישיבה ניתן כהקדש. בית המשפט מגיע למסקנה כי הקדש זה חל באופן מוחלט ואינו בבעלות מי מהצדדים. היא ממנה את הנתבע כנאמן זמני של ההקדש ומתווה את השלבים לרישום הנכס על שם ההקדש. בית הדין הדתי מפקח על הניהול הפנימי של ההקדש, עם סמכות שיפוט בלעדית בכל הנוגע אליו. מנהל העיזבון ונאמן ההקדש נדרשים לעדכן את בית המשפט ולמלא אחר הוראותיו. פסק הדין מפרט גם את ההשלכות אם הנאמן לא יתקדם משמעותית לקראת הקמת ישיבה. הנאמנים מנועים מלהתקשר בהסכמים כלשהם בנוגע לנכס ההקדש ללא אישור בית המשפט מראש. פסק הדין מאפשר ערעור לבית הדין הרבני הגדול, אך קובע כי הדבר לא יעכב את ביצוע פסק הדין. הוצאות אינן נפסקות למי מהצדדים, ופסק הדין מותר לפרסום.