תא"מ 49437-07-20

תקציר

השאלה המרכזית במחלוקת בין התובעת, ו.ש., לבין הנתבעת מס' 1, היא האם האחרונה התחייבה כלפי הראשונה בסכום מסוים עבור עלות יבוא רכב, והאם הנתבעת מס' 1 הפרה את התחייבויותיה בכך שדרשה עלות גבוהה יותר. השאלה השנייה נוגעת למהות החוזה, האם מדובר בהסכם ייעוץ ותיווך ובין אם מדובר בהסכם ליבוא רכב. בית המשפט פוסק לטובת האחרון, בציינו כי החוזה מחייב את הנתבעת מס' 1 לבצע את כל הפעולות להבאת הרכב לישראל, ואוסר על התובעת להתערב בכל דרך שהיא. מכאן, שהתובע הוצג רק כיבואן כדי להתחמק מחובת מס. אין חולק כי הרכב שנמסר לתובעת לא היה זה שהוזמן, ונמסר מעבר למועד האחרון. יתר על כן, הוא נרכש בעלות גבוהה מהמוסכם, מה שמוביל לתשלומי מס נוספים, עליהם אחראים הנתבעים. בית המשפט מוצא כי הנתבעת מס' 1 הפרה את התחייבויותיה באופן רשלני, ולא הביאה ראיות המצדיקות את השיהוי או את הגדלת ההוצאות. הסכם הפשרה שנחתם בין הצדדים אינו פוטר את הנתבעים מתשלום ההוצאות הנוספות, שכן הוא מתייחס לתביעות טרם חתימתו. בית המשפט דוחה גם את טענת הנתבעים כי הגבלת האחריות בחוזה, הקובעת את הפיצוי המקסימלי על 12,500 ₪, פוטרת אותם מתשלום מלוא הנזק. לא ניתן לפרש סעיף זה ככולל הפרה כזו, והוא מובן באופן סביר יותר כמתייחס למצב הרכב או הפרות חוזיות אחרות. גם הטענה כי התובע לא ניזוק משום שקיבל פיצוי מחברת ביטוח בעקבות תאונה נדחית, שכן היא לא הוזכרה בהודעתם הראשונית של הנתבעים, ומהווה הרחבה בלתי אפשרית של ההגנה. לבסוף, בית המשפט דוחה את התביעה להטיל על הנתבעת מס' 2 אחריות אישית לנזק, שכן הנסיבות אינן עולות בקנה אחד עם החריג הנדיר של הרמת מסך התאגיד. עם זאת, גם הטענה לעוגמת נפש נדחית, שכן היא לא הוכחה. פסק הדין מחייב את הנתבעת מס' 1 לפצות את התובעת בסך של 42,438 ₪, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית ממועד הגשת התביעה, והוצאות משפט בסך 7,000 ₪.