ע"א 9070/04

תקציר

במקרה של ערעור על פסק דין של בית המשפט המחוזי בנצרת, ערער המערער על ההחלטה שדחתה את תביעתו וחייבה אותו בתשלום הוצאות משפט. בתחילה נחתם בשנת 1986 הסכם מכר, במסגרתו מכרה המערערת חלק בחלקה למשיבים. מחלוקות מאוחרות יותר הובילו להתדיינות משפטית, בה טענה המערערת להפרות מצד המשיבים, בעיקר בכל הנוגע לתשלומי מס. פשרת בית המשפט משנת 1993 הסדירה את החובות לשני הצדדים, אך בהמשך ביקשה המערערת לבטל הסדר זה, בטענה להפרות נוספות. פסקי דין רבים ניתנו, כאשר פסקי דין ראשוניים תמכו במשיבים בשל מחדלים פרוצדורליים של המערערת, כגון אי הבאת ראיות משמעותיות או עמידה בדרישות התצהיר. ניסיונותיו החוזרים ונשנים של המערער לערער על החלטות אלה נתקלו במכשולים, וטענותיו הבאות נתפסו במידה רבה כחסרות בסיס על ידי בתי המשפט. בסופו של דבר, פסק דינו של בית המשפט המחוזי משנת 2004 קבע כי המערער לא הצליח להוכיח הפרות מצד המשיבים וכי הוא עצמו הפר את הסדר הפשרה בכך שלא מילא התחייבויות. בערעור אישר בית המשפט העליון החלטה זו, תוך שהוא מדגיש את תפקידו של בית המשפט קמא בהערכת מהימנות וראיות עובדתיות. טענותיו הדומות של המערער נתפסו כמיותרות, ולא נמצאו טעמים משכנעים להפוך ממצאים עובדתיים ומהימנים קודמים. הערעור נדחה, תוך הטלת הוצאות משפט נוספות על המערער, בתקווה לסיים מחלוקות משפטיות ממושכות.