בש"פ 7715/97

תקציר

במקרה זה דן בית המשפט העליון בערעור בעניין החרמת כלי רכב במסגרת הליך פלילי נגד משיבים המעורבים בסחר בסמים. המערערים, לכאורה בני משפחתו של הנאשם, טענו לבעלות על כלי הרכב, ערערו על תפיסתם, טענו כי הדבר אינו מוצדק והציעו את שחרורם בערבויות. בית המשפט ציין כי ערעור על חילוט זמני אינו הליך נכון לבחינת בעלות על רכב, אשר יתברר במהלך המשפט. המדינה טענה כי כלי הרכב שייכים לנאשמים, שלכאורה הסתירו את הבעלות כדי להימנע מחילוט. החוק הנדון, סעיף 36ו(א) לפקודת הסמים המסוכנים, מאפשר הוצאת צווי מניעה זמניים להבטחת אפשרות החילוט, תוך שימת דגש על התפיסה כאמצעי הקיצוני ביותר. בית המשפט הדגיש כי אמצעים אלה צריכים להישאר מידתיים ולהוות רק מוצא אחרון, בהשראת חוק יסוד כבוד האדם וחירותו, במיוחד כאשר קיימות חלופות אחרות פולשניות פחות. היא הגיעה למסקנה כי חלופות התפיסה לא נשקלו לעומק, מה שמצדיק חזרה לבית המשפט המחוזי לבחינה מחודשת של אמצעים אפשריים להבטחת חילוט כלי הרכב ללא תפיסה מוקדמת, ובכך קיבל את הערעור וביטל את החלטת הערכאה הנמוכה יותר. כלי הרכב יישארו במעצר המשטרה עד לקבלת החלטה חדשה.