עמ"נ 29332-05-22

תקציר

בית המשפט לעניינים מנהליים בתל אביב דחה ערעור על החלטת ועדת הערר, שאישרה את החלטת העירייה לחייב את המערערת בארנונה על נכס. היקף הביקורת של בית המשפט היה מוגבל, שכן הוא יכול היה להתערב רק אם החלטת ועדת הערר הייתה פגומה או בלתי סבירה באופן מהותי. המערערת טענה כי הוועדה פגעה בזכותה להליך הוגן בכך שלא זימנה חוקר פרטי שהעירייה הסתמכה על הדו"ח שלו. עם זאת, בית המשפט קבע כי החלטת הוועדה לא התבססה על דו"ח החוקר, ואי זימונו לא היווה עבירה. עוד טענה המערערת כי היה על הוועד לפרש הסכם ניהול, שהעירייה הסתמכה עליו לביסוס אחריותה, כנגד המנסח. עם זאת, בית המשפט קבע כי ההסכם שימש בסיס לטענותיה ויש לפרש כל עמימות כנגדה. זאת ועוד, בית המשפט מצא כי הוועדה קבעה באופן סביר כי המערער הוא המחזיק בפועל בנכס לצרכי ארנונה, בהתבסס על הסכם הניהול וראיות נוספות. היא דחתה את טענותיה בנוגע לפרשנותה של הוועדה להסכם ולקביעתה כי הצדדים התכוונו לטשטש את זהות המחזיק. בית המשפט הדגיש כי זיהוי החייב בארנונה מבוסס על החוק ולא על הסכמים חוזיים. ככלל, בית המשפט מצא את קביעותיה העובדתיות של הוועדה סבירות ולא סיפק בסיס להתערבות. הערעור נדחה, והמערערת חויבה לשלם 15,000 ₪ הוצאות המשיב.