ת"א 10382/03

תקציר

הדיון נסוב סביב תקופת ההתיישנות לגבי הלוואה שלא נפרעה. הלווים הפסיקו לעמוד בהחזרים בדצמבר 1995, והבנק פתח בהליכים משפטיים בספטמבר 2003, שלטענת הנתבעים עברו את תקופת ההתיישנות. הבנק טוען כי הנתבעים לא העלו את הנושא בהזדמנות הראשונה, אך השופט מוצא כי טענה זו הועלתה בתחילת בקשת הנתבעים ולכן היא קבילה. לגופו של עניין, השופט מצדד בנתבעים ומסביר כי התביעה היא חוזית ועילת התביעה קמה בהחמצת הפירעון הראשונה בדצמבר 1995, או לכל המאוחר כאשר הבנק שלח מכתב התראה בינואר 1996. מאחר שהתביעה הוגשה יותר משבע שנים לאחר מכן, היא חסומה על פי חוק. השופטת שוקלת ודוחה טענות שונות שהעלה הבנק, ובהן כי יש לנכות מתקופת ההתיישנות את שנות הניסיון לממש את המשכון על ההלוואה. השופט פוסק גם במספר טענות מקדמיות נוספות, בהן רשלנות הכונס, הגנה על הערבים והטעיה, וקובע כי בכל אחד מהמקרים טענות הנתבעים אינן קבילות. לבסוף, השופט מורה למינהל מקרקעי ישראל להעביר כספים המגיעים ללווים לבנק, תוך ציון אי שיתוף הפעולה של הבנק והנתבעים בהשגת סכום זה. ההחלטה היא שהתביעה תידחה מחמת התיישנות, וכל צד יישא בהוצאותיו.