ע"א 46398-01-16

תקציר

התיק סובב סביב הסכם שכירות ותביעת השבה שהוגשה לאחר מכן. המערערת, שהייתה המשכירה, חילטה ערבות בנקאית שהעמיד המשיב, החוכר. המשיב הגיש תביעה להשבת רכוש, שהתבססה על הסכם פשרה שהושג בין הצדדים. המערערת טענה כי ההסכם מותנה באישור הדירקטוריון שלה, דבר שלא התקיים, וכי המשיב לא פינה את הנכס המושכר. בית משפט קמא דחה הגנות אלה והורה למערער להשיב למשיב את סכום הערבות הבנקאית בסך 60,000 ₪, בצירוף שכר טרחת עורך דין והוצאות משפט. המערער ערער על החלטה זו, אך ערכאת הערעור אישרה את פסק דינו של בית משפט קמא. ערכאת הערעור הסכימה כי הסכם הפשרה אינו כולל כל תנאי השעיה וכי המשיב אינו מחויב להוציא חפצים כלשהם מהנכס. זאת ועוד, בית המשפט מצא כי התנהלות המערערת לא הצביעה על כוונה לבטל את ההסכם, וכי טענת ההגנה בדבר חפציו של המשיב שנותרו בנכס לא הוכחה. משכך, נדחה הערעור, והמערער חויב לשאת בהוצאות המשפט של המשיב, תוך הפחתה קלה בגובה שכר טרחת עורך הדין בהשוואה לפסק דינו של בית משפט קמא.