ת"א 72546-12-20

תקציר

השאלה המרכזית בתיק זה סובבת סביב הקביעה האם המנוח, שהופקד על עריכת הסכם הלוואה עבור התובעים, התרשל בבחירת דרך הפעולה הטובה ביותר עבור לקוחותיו. התובעים, שהלוו כסף לחבר חסר אמצעים כלכליים, ביקשו להבטיח את ההלוואה בביטחונות מתאימים. הדיון נסוב סביב שתי מערכות של בטוחות: האחת קשורה ללווה, שמואל, והשנייה לבני הזוג רביב, ששימשו כערבים. בעוד שבית המשפט לא מצא רשלנות ביחס לראשון, הוא הגיע למסקנה כי הביטחונות של האחרון טופלו באופן שגוי. לגופו של עניין, עורך הדין לא פעל בהתאם להליך המשפטי הראוי לעריכת הסכם משכנתא ורישומו, ובעיקר, לא קיבל את הסכמתם המפורשת של בני הזוג רביב לוותר על הגנתם המשפטית כשוכרים. מחדל זה הוביל להסתבכות כאשר בני הזוג רביב הגישו תביעה, שהסתיימה בפשרה שביטלה את ייפוי הכוח שנתן, למרות הערך הגבוה יותר של דירתם. בית המשפט הטיל על המנוח את האחריות לתוצאה זו, אשר גרמה לתובעים נזק ישיר ועקיף. באשר לנזקים, התובעים מקבלים את קרן ההלוואה בתוספת שערוך, אך לא את הריבית הצפויה, כמו גם הוצאות משפט. טענות הנגד של הנתבעים, לרבות אשם תורם וסילוק אחריותם של בני הזוג רביב, נדחו. פסק הדין מחייב את הנתבעים, ביחד ולחוד, לפצות את התובעים בהתאם, לרבות שכר טרחת עורך דין, תוך מתן הוראות ספציפיות לביצועו ולדיווחו. החלטה זו מקבלת חלקית את התביעה, ומוצאת את רשלנות המנוח אחראית להפסדי התובעים.