עב"ל 387/07

תקציר

בית המשפט החליט לדחות את תביעת המערערת נגד המוסד לביטוח לאומי מחמת התיישנות. המערער טען לזכאות לקבלת קצבת נכות נוספת מהמכון, אך מהות תביעתו לא הייתה ברורה. בתביעתו הראשונית הוא לא הצביע על החלטה ספציפית של המכון המצדיקה הטבות נוספות. רק בשלב מאוחר יותר טען המערער כי לא היה צריך להפחית את קצבת הנכות שלו על בסיס הכנסתו העולה על 25% מהשכר הממוצע. עם זאת, החלטת המוסד מיום 31.1.2003 כבר דחתה בדיעבד את תביעתו לקצבת נכות לתקופות מסוימות, וכתוצאה מכך נוצר חוב. חוב זה הביא לניכויים מקצבתו השוטפת, אך הכנסותיו של המערער לא היו מזכות אותו בקצבת נכות בתקופות האמורות. המערערת לא ערערה על החלטה זו במועד; במקום זאת, הוא הגיש את תביעתו לבית המשפט המחוזי שלוש שנים לאחר מכן. בית המשפט מצא כי המכון טען את טענת ההתיישנות בהזדמנות הראשונה האפשרית לאחר שהתקבלו ההבהרות לגבי מהות התביעה. לפיכך, החלטת בית המשפט המחוזי לדחות את התביעה על הסף מחמת התיישנות התקבלה, והערעור נדחה.