דב"ע ל/0-10

תקציר

פסק הדין הנדון עוסק בפרשנותו של סעיף 36(1) לחוק הביטוח הלאומי ובשאלה האם הוא חל על ערעור מסוים. הסעיף הנדון מרחיב את הגדרת "תאונת עבודה" כך שתכלול גם פגיעות שנגרמו בעת נסיעה או הליכה לעבודה או ממנה, אך גם כתוצאה מנסיעה או הליכה כאמור. המערערים במקרה זה סיימו את עבודתם במשמרת לילה והותקפו בדרכם לביתם, כשהם תובעים פיצויים מהמוסד לביטוח לאומי. דעת הרוב בהרכב מפרשת את סעיף 36(1) כמחייב את שני התנאים – הפגיעה אירעה במהלך נסיעה או הליכה וכתוצאה ממנה. זאת, בניגוד לסעיף 39 לחוק, היוצר חזקה כי פגיעה שנגרמה בעבודה נחשבת גם היא כתוצאה מעבודה. חזקת הסיבתיות, קובע בית המשפט, אינה חלה על נסיעה או הליכה לעבודה וממנה, שכן למעסיק אין עוד סמכות על העובד בתקופה זו ולכן אין לו ידיעה על הנסיבות. בית המשפט מוסיף ומפרש את לשון סעיף 36(1) כמצביעה על קשר סיבתי וקשר זמני בין הפגיעה לבין הנסיעה או ההליכה. הדבר עולה בקנה אחד עם כוונת הסעיף להרחיב את הכיסוי של ביטוח נפגעי עבודה לתאונות המתרחשות מחוץ למסגרת העבודה הפורמלית. פסק הדין קובע, כי מאחר שפגיעתו של המערער לא אירעה כתוצאה ממפגע בכביש או "תאונת דרכים", סעיף 36(1) אינו חוסה תחת סעיף 36(1). לפיכך, הערעור נדחה. יש לציין כי פסק הדין מדגיש את הצורך בפרשנות תכליתית של חוקי הביטוח הלאומי, אשר צריכה להיות דינמית וממוקדת בהשגת מטרות המחוקק תוך הכרה בנסיבות משתנות.