רע"א 3899/04

תקציר

פסק הדין נסוב סביב פרשנותה של תקנה 3(א) לתקנות בתי המשפט (אגרות) ביחס לתביעות לפיצויים בשל פעולות שלטוניות הנוגעות לרכוש. התקנה קובעת אגרת בית משפט מופחתת בהליכים שבהם הסעד המבוקש הוא פיצוי בגין רכוש שהופקע או ניזוק שלא בדרך של הפקעה, אלא לצרכי ציבור לפי כל דין. השאלה המרכזית הייתה האם תקנה זו חלה על שני מקרים ספציפיים: זה של אבן זוהר, הנוגע לקרקע הנחשבת "שטח סגור" לפי תקנות ההגנה (שעת חירום), וזו של דאוד, שעניינה הרס פעוטונים במהלך מבצע צבאי. המדינה טענה כי התקנה צריכה לחול רק אם הזכות לפיצוי מוענקת במפורש בחוק ורק למקרקעין. עם זאת, בית המשפט צידד בפרשנותו המרחיבה יותר של בית משפט קמא, והבהיר כי התקנה חלה על תביעות פיצויים בגין כל נכס – אמיתי או מיטלטלין – המושפע מפעולות ציבוריות או שלטוניות לגיטימיות, בין אם הזכות לפיצויים מעוגנת בדין. פרשנות זו מתיישבת עם מטרות של הגנה על זכויות קניין והבטחת גישה לערכאות ללא תשלום אגרות אסורות. משכך, דחה בית המשפט את ערעור המדינה, אישר את תחולתה של תקנה 3(א) על שני המקרים, והטיל על המדינה שכר טרחת עורך דין. בית המשפט הדגיש את כוונת המחוקק להקל על אנשים שרכושם נפגע מפעולות ציבוריות והבהיר כי התקנה אינה חלה על תביעות נזיקין כלליות נגד המדינה.