דב"ע לה/129 - 01

תקציר

במקרה דנן הוגש ערעור על החלטת ועדה רפואית לעררים בדבר דרגת נכותו של המערער לאחר פגיעה בעבודה. הפוסק הרפואי הראשוני, רופא אף אוזן גרון, קבע נכות לצמיתות בשיעור של 33% על סמך חוות דעתו של ד"ר מאיר שכללה אומדן נכות של 10% ו-25% במצבים שונים. המוסד לביטוח לאומי ערער על החלטה זו, והוועדה הרפואית לעררים, שהסכימה עם המכון, קבעה כי לא מדובר בפגיעה אקוסטית, אלא רק במחלת מקצוע, שינתה את הנכות הצמיתה ל-25% והמליצה להעלותה ל-37% בשל חוסר יכולתו של המערער להמשיך לעבוד בעבודתו הקודמת. בא כוח המערער טען, כי ועדת הערר לא נימקה כראוי את החלטתה, ובפרט בכך שהתעלמה מפריט נכות מסוים ללא בדיקה, וחזרה בה מסמכותה לפי תקנה 15 מבלי שנתנה למערער הזדמנות לערער על העובדות בהן נעשה שימוש. למרות שבא כוח המוסד לביטוח לאומי הגן על ההחלטה, הוסכם כי יש לקבל את הערר על תקנה 15 ולאפשר למערער להגיש תצהירים לדיון ראוי. בית המשפט הדגיש את חשיבות ההנמקה בהחלטת הוועדה, לא רק לצורך הדיון עצמו אלא גם לצורך בחינה מעמיקה יותר בהליך הערעור. לפיכך, היא קיבלה את הערר על תחולת סעיף 72(4)ד II והורתה לוועדה הרפואית לעררים לנמק את החלטתה במלואה, תוך אפשרות לשנות את עמדתה במידת הצורך, תוך הקפדה על עמידה בסטנדרטים הנדרשים של סבירות ואיסוף ראיות.